דה-בונו, מדען שוויצרי, היה הראשון שטען כי בצורה שיטתית אפשר לפתור בעיות בדרכים יצירתיות ואפקטיביות.

מהי יצירתיות
השאיפה לראות כמה פתרונות לאותה בעיה.
שילוב עדין בין דמיון לבין מציאות.
יצירת דברים חדשים מקיימים.
המצאת דברים חדשים לגמרי.

חשיבה יצירתית
היכולת לארגן מידע לדפוסים או תבניות ישנות או חדשות, תוך יציאה מתוך הדפוסים הקיימים במטרה להסתכל על דברים בדרך שונה, אחרת.

דה בונו מבחין בין שני סוגי חשיבה:
חשיבת רקע– חשיבה אוטומטית, תגובה על.., אותה אנו מבצעים כל הזמן, בעשייה שגרתית ומונוטונית אנו משתמשים בחשיבת הרקע
חשיבה מכוונת –פעילה, קשורה למיפוי, בדיקת נושא, שרטוט מפה מנטאלית הכוללת את המסלולים השונים בהם ניתן לצעוד, במטרה לבחור את המסלול הרצוי

הזוגיות במיטבה – האין זאת?

מובן שהמטאפורה באה כאן לעזרתנו: שנינו יחד – אני ואתה או אני ואת, תחת מטריה אחת – תחת סוכך משותף, המגן על שנינו מפני כל פגע. ומהו סוכך זה? מהי מטריה זו?

המטריה מסמלת את מערכת הערכים שלנו, את האמונות שלנו, את סדרי העדיפויות שלנו, שגיבשנו ביחד.
ובהמשך – שנינו מדלגים על כל השלוליות… דהיינו: עוברים את כל המהמורות שבדרך, את מהמורות החיים – כאשר ההדגשה היא שוב על שנינו יחד מול כל הקשיים, אנו עומדים בהם (או מדלגים) בהצלחה.

שתי כוסות של הקשבה,
כוס וחצי של אהבה,
שתי כפיות של רגישות,
ועוד קמצוץ של נחישות,
כפית של פתיחות
במקום חופן מתיחות,
כף אחת של ויתור
וזה בעצם כל הסיפור.

מחממים את התנור לדרגת גשר,
משמנים תבנית בהסכמים ובקשר,
מוסיפים פירורים של תקשורת
אופים בחמימות ובחום עד בלי די
ובאו השלום והשלווה
למקומותינו- הלוואי!

רק אהבה תביא אהבה,

 
                                                                         
העולם בו אנו חיים – עולם טכנוקרטי, עולם התוצאות המהירות ,  עולם של נהנתנות, של אובדן משמעות החיים, של תרבות אמנותית המתבססת על פופוליזם וסיפור מיידי – איבדנו במהלך הזמן את הקשר עם "האני". אנו מחפשים את הכיבוש הבא בלי מודעות עצמית, רק למען הכיבוש.
"אולי יש משהו טוב יותר"…    
האם אנו רואים ברכה בגישה זו? האם הזוגיות בעולמנו טובה יותר? מספקת יותר? האם המשפחתיות חמה ותומכת יותר?
כל מי שחשוב לו למצוא מענה לשאלות כאלו ודומותיהן, אני מציע  בחום, לקרוא את הכתוב להלן.