מנהיגות היא יכולתו של אדם או קבוצת אנשים להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת והיא מתקשרת בצורה ישירה להשפעה – היכולת להשפיע על מוטיבציה של אנשים. (ויקפדיה).

על מנהיגות נכתבו אין ספור מאמרים וספרים, הוצגו מודלים שונים של מנהיגות ומיגוון מטאפורות,המתארות את דמות המנהיג כמצביא, רועה, מצפן, אור, שמש, מגדלור, מוח, מוריד הגשם ועוד. דרך המטאפורות אפשר לגלות את ההנחה האומרת מי הם המונהגים. למשל: ראיית המנהיגות בתפקיד רועה, מניחה שאת המונהגים מאפיינת תכונת העדריות. תפיסת המנהיגות כשמש, מביעה את החשיבות והתלות של המונהגים במנהיגות, אך גם את הסכנה שבחשיפה רבה מדי למנהיגות, וכך הלאה.

מקס וובר (1920-1864), סוציולוג ופילוסוף גרמני, ייחס את יכולת המנהיגות לכריזמה שיש למנהיג. הסמכות הכריזמטית מתקיימת רק כל עוד המנהיג מוכיח למונהגים את יכולתו יוצאת הדופן. לפי וובר, לבעל הכריזמה יש איכויות על-טבעיות שבעזרתן הוא יוצר את הנוכחות המנהיגותית.

אולם היום מקובל לחשוב כי מדובר בפוטנציאל הקיים במידה זו או אחרת בכל אדם ושניתן לפתח ולטפח אותו ואפילו להתאימו לסיטואציה ספציפית. דהיינו: הכישורים אינם תלויים במצב, אלא ביכולתו של המנהל להתאים את התנהגותו למציאות.

טופלר בספרו "מהפך העוצמה" כותב: "העקרון אשר ישלוט בחברה העתידית בסגנונות ניהול, יועתק מניהול שנועד לפקח על מיזם, למנהיגות שנועדה להפיק את המיטב מאנשים ולהגיב במהירות לשינויים".

מיתוס ושיברו והצמא למיתוס
 
בחרתי להקדיש מאמר לנושא המיתוס, שכן פגשתי בעבודתי אנשים רבים שמיתוסים שונים מכוננים את חייהם וכשהם מתנפצים מסיבה זו או אחרת, יש המרגישים משוחררים ויש המרגישים שאיבדו דרכם.
בי אישית עורר תמיד המושג "מיתוס", יראת כבוד. ראיתי בו מין התרחשות קדומים מלאת הוד.
כיום, בעידן הרלטיביסטי, כאשר אין אמת אחת וכל אחד והאמת שלו, גם המיתוסים הפכו להיות שבירים מאד. והתוצאה מחד, מחסור במיתוסים מספקים ומאידך, צמא למיתוסים.

ידע הוא יישום מוצלח של מידע בעיתוי נכון. זאת אומרת, היכולת לייצר ערך מוסף אישי, אתני ותרבותי ייחודי למידע הקיים, לקשר את המידע החדש לידע שכבר נמצא אצל האדם. יש המכנים זאת "ידע פורה" דהיינו: ידע שאינו "מצוי שם" סתם, או נדרש בעת בחינה, אלא כולל זכירה, הבנה ושימוש פעיל וכך מתפקד בצורה עשירה בחייהם של אנשים ועוזר להם להבין את העולם ולהתמודד עמו.

ההתפתחות האבולוציונית שלנו במאה האחרונה, חייבה אותנו, ככל הנראה, להשתמש יותר בכישורים שכליים וטכניים, כדי להביא את העולם למקום שהוא נמצא בו היום. התפתחנו ופיתחנו את האינטליגנציה השכלית, אבל הזנחנו את האינטליגנציה הרגשית.

המסר של אסכולת "האינטליגנציה הרגשית" הוא: כדי להצליח בחיים, או לחיות חיים מאושרים, לא מספיק להיות חכם במובן השכלי המקובל. בנוסף לאינטליגנציה השכלית- IQ, צריך גם אינטליגנציה רגשית- EQ.
אפשר לאפיין את האינטליגנציה הרגשית ביכולת רגשית לתפקד באופן אופטימלי במצבים מורכבים. באותה מידה ניתן לאפיין אינטליגנציה שכלית ביכולת שכלית לתפקד באופן אופטימלי במצבים מורכבים.
השילוב בין שתי היכולות הללו חשוב לתיפקוד יומיומי נכון ויעיל. השימוש רק באחד משני סוגי האינטליגנציה, לא יביא אותנו אפוא, להתנהגות אופטימלית.
מימצאים רבים מעידים על כך, שאנשים בעלי מיומנות רגשית נהנים מיתרון בכל תחום בחיים ויש להם סיכוי טוב יותר להיות מרוצים ויעילים בחייהם, בתוקף העובדה שהם מסגלים לעצמם אותם הרגלים נפשיים המעודדים את פריונם.