שתי כוסות של הקשבה,
כוס וחצי של אהבה,
שתי כפיות של רגישות,
ועוד קמצוץ של נחישות,
כפית של פתיחות
במקום חופן מתיחות,
כף אחת של ויתור
וזה בעצם כל הסיפור.

מחממים את התנור לדרגת גשר,
משמנים תבנית בהסכמים ובקשר,
מוסיפים פירורים של תקשורת
אופים בחמימות ובחום עד בלי די
ובאו השלום והשלווה
למקומותינו- הלוואי!

רק אהבה תביא אהבה,

עבודה היא ערך מרכזי בחיינו, לכן כל איום עליה גורם לתחושות לחץ וחרדה.
לפי מחקרים בארץ ובעולם, כ-30% מהעובדים מדווחים על לחץ ממקור תעסוקתי כגורם מרכזי לתחושות של מתח ודחק נפשי בחיים. ("ידיעות אחרונות", "רק בריאות" 2.12.07)
                
מקום העבודה בעולם המודרני וההשגי, הוא, כאמור, מקור בלתי פוסק ללחצים. הוא אינו עוד אותו מקום בטוח כפי שהיה בעבר – יש בו אי ודאות וחוסר בטחון כלכלי. שעות עבודה רבות, אחריות כבדה, דרישות גבוהות מצד הממונים התובעניים. "השורה התחתונה" היא החשובה. השאלה המקובלת על הממונים היא:  מה מבחן התוצאה? הקשיים, הדרך, לא תמיד מעניינים את הממונים.
גם שינויים ארגוניים, המוכנסים חדשות לבקרים בעידן שלנו, כדי לשפר את העבודה ולייעלה, מעוררים תחושות לחץ רבות, שכן הבלתי מוכר נתפס כמאיים.
 

לפני כחודש מלאו 65 שנה לדרכו האחרונה של יאנוש קורצ'אק, שיצא בראש 192 תלמידיו ועוד 8 מבוגרים עובדי המוסד החינוכי שבראשו עמד, אל מותם במחנה ההשמדה.
כשאני חושב על מחנך גדול – הרי יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדשמיט) הוא הדוגמה, הוא המופת.
אל בית היתומים שלו הגיעו ילדים מעולם עני וקשוח, שהביאו עמם הרבה חרדות, פחדים וחשדנות. הוא לא היפנה אותם למורי עזר, למורות טיפוליות, לפסיכולוגים או לחינוך מיוחד, אלא לקח על עצמו את המשימה להחזיר להם את אשר נגזל מהם באמצעות מה שכינה:
"אהבה פדגוגית"."אהבה פדגוגית" מושגת לפי קורצ'אק כאשר המבוגר מכובד בעיני הילדים, כאשר רמתו הרוחנית גבוהה, כאשר הוא מהווה עבורם דגם לחיקוי ונותן דוגמה אישית לכל מה שהוא מבקש מהם, כאשר הוא נמנע מלהשתמש בסמכות כפייתית, מתיחס בכבוד לילדים, מחנכם לעצמאות, מבטיח להם שמחת חיים בצד משענת והנאה בתחום האינטלקטואלי.
ועתה צא ולמד – כמה מורים כאלה היו לנו בימי חיינו? כמה מורים (אם בכלל) אנו זוכרים, אשר השפיעו על חיינו השפעה מכוננת?

יום הזיכרון ויום העצמאות – שני ימים טעונים מאד, קשורים זה בזה, מחוברים מאד לחיינו, עומדים תמיד לפתחו של סדר היום הישראלי והיהודי, בהציגם את ההתמודדות התמידית שלנו, על הזהות היהודית המודרנית ועל משמעות הקיום היהודי והאזרחות הישראלית.

במשך השנים התנהל ויכוח על התאריכים שבהם יש לקבוע את יום הזיכרון (שבתחילה נקבע רק לזכר חללי מלחמת השחרור) ואת יום העצמאות. הויכוח ניטש הן לגבי התאריך והן לגבי התכנים.
התפיסה הבסיסית הייתה, שיש לשלב את האזכרה לנופלים ביום קיים – יום המציין גבורה לאומית (כמו ל"ג בעומר או י"א באדר) ולא ליצור מועד חדש בלוח השנה הלאומי.
בפברואר 1951 התקבלה החלטה, ע"י המועצה הציבורית להנצחת החייל כי: "יום הזיכרון הקבוע לגיבורי מלחמת קוממיות ישראל, יהיה תמיד יום לפני יום העצמאות".