"כי האדם עץ השדה"
באמצעות השורש, הצמח נאחז באדמה ושומר על יציבותו. השורשים הם שורש
הנשמה של האדם.
אלו הם אותם: אמונות, ערכים, משאבים אישיים – שבעזרתם אנו בונים
חזון אישי.
אני כאדם שלם, צומח ומתפתח, תוך שילוב התובנות של:
מי אני?מהי הזהות האישית שלי? כיצד אני מגייס את המוח והתת-מודע
לעזרתי?
הענפים – הענפים והעלים הופכים את קרני השמש לכוחות המזינים ומחיים את העץ.
ישנם סוגים שונים של ענפים: יש הפונים מעלה ויש הפונים מטה. כל אחד
והזהות האישית שלו, כל אחד והגישה הייחודית לו.
יישום הגישה בתחומי החיים השונים: קריירה, מערכות יחסים, משפחה,
צמיחה אישית, עושר,סביבה פיזית, תרבות פנאי, בריאות וכושר.
פרי – איבר של הצמח המתפתח מן השחלה.פרי העץ עטוף בקליפה המגנה על תוכו.
הפרי הינו התוצר של הצמיחה, המבטיח את הישרדתו של העץ.
ההצלחה שלי כאדם בהנחלת החזון בחיי והליכה לאורו.
"… כמו האדם גם העץ צומח…"
ט"ו בשבט הוא חג שחביב עלי במיוחד. על עקרונותיו ביססתי את גישה האימון שלי – "עץ החיים".
ט"ו בשבט הוא חג מדרבנן (מדברי סופרים) ולא מדאורייתא (מהתורה).
עפ"י התלמוד הוא ראש השנה לאילנות – תחילת השנה החקלאית של האילן. עברו כבר רוב ימות הגשמים והאילן מפסיק לקלוט את המים מהאדמה והוא ניזון מלשדו הוא.
החג נקבע כתאריך לחקלאים לצורך הפרשת מעשר מהיבול לנזקקים.
מדוע הדבר רלוונטי לנו, בעידן שלנו?
התורה משווה את האדם לעץ – "כי האדם עץ השדה" (דברים פרק כ' פס' 19).
מדוע?
האדם כמו העץ, זקוק לארבעה יסודות כדי להתקיים: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש).
אדמה – אליה חודרים שורשי העץ וממנה יונקים חיות.
באשר לאדם – אדם ששורשיו דלים, כל רוח תפילהו. אדם ששורשיו איתנים, מבוססים על ערכים, אמונות ומשאבים אישיים, יצמיח גזע איתן וענפי חיים עשירים.
מים – ללא מים יתייבש העץ וייבש האדם- תרתי משמע: יבש גופנית ורוחנית, דהיינו: יאבד כיוון.
אוויר – גם העץ וגם האדם זקוקים לאוויר כדי להתקיים. זאת ועוד, המילה "נשימה" דומה למילה "נשמה" – "אדם עם נשמה" מטאפורה לרוחניות, לשאר רוח.
אש – העץ זקוק לאנרגיית השמש כדי להתקיים והאדם זקוק לאש – לחום: חום הגוף, חום הידידות והחברות, חום המשפחה – כדי להתקיים.
והרלוונטיות – הצורך לעשות אתנחתא בימים אלו ולשאול:
– האם אני קשור ומחובר לארבעה יסודות אלו?
– האם הצלחתי ליצור את המרחב הרוחני שלי, שיאפשר לי לצמוח, להתפתח, להגשים, לחיות בטוב, לקבל חום ולהפיק חום.
– ומתוך שט"ו בשבט קיבל בימינו משמעות חדשה – חג שמירת הטבע, לחשוב גם על הדורות הבאים, כפי שמסופר על חוני המעגל, שהלך בדרך וראה אדם זקן נוטע חרוב. שאל אותו: "בעוד כמה זמן יביא החרוב פרי"? ענה לו הזקן – "בעוד שבעים שנה". התפלא חוני המעגל: "האם תספיק לטעום מן הפרי"? ענה לו הזקן: "כשם שנטעו אבותיי לי, אטע אני לבני".
