בהמשך לספרו הראשון ששת כובעי החשיבה , פרסם דה בונו את מודל העשייה.
בספרו משנת 1997,הנקרא: ששת נעלי הפעולה.
    
באימון אישי אנו נדרשים לחשיבה מתוות דרך,לגילוי משאבים פנימיים להשגת מטרותינו.
חשיבות רבה הנני מייחס לתחום העשייה.
חשיבה יצירתית ועשירה לא מספיקה על מנת ליצור שינוי,אלא עשייה והתקדמות
 "בשטח",תוך ניסוי וטעיה. תוך התכוננות למטרות והיעדים שלנו.
שיטת ששת כובעי החשיבה משנה את הדרך שבה החשיבה מתרחשת, בישיבות ובמקומות אחרים: במקום הטיעונים הרגילים לכאן או לכאן היא מאפשרת לאנשים לנהל דיונים מועילים.
 

 
פעמים רבות מגיעים אלי זוגות בתחום אימון אישי, כאשר הבעיה המציקה ביותר היא עבודתו מרובת השעות של הגבר. 
                               
חיי העבודה בימינו מאד תובעניים. אנשים השואפים לקריירה, משקיעים בעבודה את מרבית שעות היום וברור שהדבר בא על חשבון משהו.
משפחה וקריירה נתפסים כשני עולמות המצויים בקונפליקט מתמיד.
השאלה החוזרת ונשאלת היא: איך בונים קריירה מצליחה בעולם תובעני כשלנו ויחד עם זה מטפחים ומשקיעים בזוגיות, במשפחה ובילדים? איך מוצאים את שביל הזהב בין קריירה, זוגיות ומשפחה? איך רואים בקריירה ובמשפחה גורמים משלימים זה את זה?

צעד ראשון, כמו שאני אומר תמיד – מודעות למצב. להסתכל למציאות בעיניים: מה קורה במשפחה שלנו? מהם הצרכים של כל אחד מבני המשפחה? מה בא על סיפוקו ומה לא? וכו'.

צעד שני – דיאלוג פתוח. לשים הכול על השולחן. להעלות את הערכים החשובים לנו במשפחה, את העקרונות לאורם אנו רוצים לחיות ועפ"י מפה זו לרשום את סדר העדיפויות שלנו, כך שנקבל תמונה מאוזנת של חיינו.
ובתמונה כזו – אם האישה טוענת כנגד שעות עבודה רבות של הבעל – יש לבדוק מה בעצם מסתתר מאחורי טענה זו? מה נפגע משעות עבודתו הממושכות?
האם הטיפול בילדים? האם הקשר המשפחתי? האם חיי התרבות והבידור? האם הטיפול בבית (ניקיון, תחזוקה)?
לכל השאלות הללו מנסים ביחד לתת מענה, תוך שמירה על האינטרסים האישיים של כל אחד מבני המשפחה בשילוב עם האינטרסים המשותפים.

אתן דוגמה לכל טיעון:
לגבי הטיפול בילדים – מוצע לקבוע זמנים קצובים מדי יום, שיהיו קודש לקשר עם הילדים – שיחה, משחק, טיול (ללא טלפונים וללא עיסוקים אחרים).
לגבי קשר משפחתי – לקבוע לפחות פעם בשבוע ארוחה משותפת ופעם בשבוע בילוי משפחתי משותף.
לגבי בילוי זוגי – לצאת אחת לשבוע ביום קבוע לב

 
"מנהיג גרוע הוא מנהיג שאנשיו בזים לו.
מנהיג טוב הוא מנהיג שאנשיו מהללים אותו.
מנהיג גדול הוא מנהיג שאנשיו אומרים: 'עשינו את זה בעצמנו'."
                                                               (לאו טסו)

לפני כחודש מלאו 65 שנה לדרכו האחרונה של יאנוש קורצ'אק, שיצא בראש 192 תלמידיו ועוד 8 מבוגרים עובדי המוסד החינוכי שבראשו עמד, אל מותם במחנה ההשמדה.
כשאני חושב על מחנך גדול – הרי יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדשמיט) הוא הדוגמה, הוא המופת.
אל בית היתומים שלו הגיעו ילדים מעולם עני וקשוח, שהביאו עמם הרבה חרדות, פחדים וחשדנות. הוא לא היפנה אותם למורי עזר, למורות טיפוליות, לפסיכולוגים או לחינוך מיוחד, אלא לקח על עצמו את המשימה להחזיר להם את אשר נגזל מהם באמצעות מה שכינה:
"אהבה פדגוגית"."אהבה פדגוגית" מושגת לפי קורצ'אק כאשר המבוגר מכובד בעיני הילדים, כאשר רמתו הרוחנית גבוהה, כאשר הוא מהווה עבורם דגם לחיקוי ונותן דוגמה אישית לכל מה שהוא מבקש מהם, כאשר הוא נמנע מלהשתמש בסמכות כפייתית, מתיחס בכבוד לילדים, מחנכם לעצמאות, מבטיח להם שמחת חיים בצד משענת והנאה בתחום האינטלקטואלי.
ועתה צא ולמד – כמה מורים כאלה היו לנו בימי חיינו? כמה מורים (אם בכלל) אנו זוכרים, אשר השפיעו על חיינו השפעה מכוננת?