העולם בו אנו חיים – עולם טכנוקרטי, עולם התוצאות המהירות ,  עולם של נהנתנות, של אובדן משמעות החיים, של תרבות אמנותית המתבססת על פופוליזם וסיפור מיידי – איבדנו במהלך הזמן את הקשר עם "האני". אנו מחפשים את הכיבוש הבא בלי מודעות עצמית, רק למען הכיבוש.
"אולי יש משהו טוב יותר"…    
האם אנו רואים ברכה בגישה זו? האם הזוגיות בעולמנו טובה יותר? מספקת יותר? האם המשפחתיות חמה ותומכת יותר?
כל מי שחשוב לו למצוא מענה לשאלות כאלו ודומותיהן, אני מציע  בחום, לקרוא את הכתוב להלן.
                    

 
חוק זה מבוסס על העובדה שתבונת הטבע מתפקדת בקלות נטולת מאמץ ופטורה מכל דאגה. העיקרון המבוסס על  אי ההתנגדות. הרמוניה ואהבה. חוק זה אנו לומדים מן הטבע, ובאמצעותו אנו מגשימים את כוונותינו בקלות.
  
הרב מיכאל לייטמן  "חוכמת הקבלה" – "אין צורך לשנות שום דבר בגשמיות, חוץ מלהכניס בה את התוצאה הרוחנית, שהיינו רוצים להשיג על-ידה. הפעולה הזאת פשוטה מאוד, ורק נדמה לנו שצריך לסובב בשבילה את כל העולם. לא מן הסתם נכתב: "עולם כמנהגו נוהג".
מה שצריך להוסיף לא דורש מהעולם שום מאמץ, לא בכסף לא במשאבים ולא בפיתוח מערכות, אלא מאמצים קלים מאוד".
 

על סף חג הפסח, חג החרות , עולים בי הרהורים אודות המושג חרות, חרות כערך, מידת חרותו של אדם.
המושג חרות עולה בדרך זו או אחרת, בהרבה מאד שיחות אימון. התברר לי שכל אדם מפרש את המושג חרות אחרת, בעיקר בהתייחס לנסיון חייו ולשאיפותיו.
  

בחברות הללו נמצאה האידיולוגיה עקבית ביותר מבחינה הסטורית (לאורך שנים רבות). צוות הניהול נבחר בהסתמך על ההתאמה לאידיולוגיה, אשר הופצה ברחבי החברה ונוצרה סביבה תרבות ארגונית תואמת – מטרות, אסטרטגיות, טקטיקות, תכנון ארגוני.

כמו-כן נמצא, שמידת האותנטיות של האידיולוגיה והעיקביות הפנימית שהחברה משיגה עם האידיולוגיה, חשובים יותר מאשר תוכן האידיולוגיה.
(מתוך "לנצח נבנו", ג'יימס קולינס וג'רי פוראס).