"יש חגים לצחוק ויש חגים לגבורה, יש חגים לחרות ויש חגים לתורה. ראש השנה הוא חג התקווה".
תקווה להתחלה חדשה מוצלחת וטובה.

יום הזיכרון ויום העצמאות – שני ימים טעונים מאד, קשורים זה בזה, מחוברים מאד לחיינו, עומדים תמיד לפתחו של סדר היום הישראלי והיהודי, בהציגם את ההתמודדות התמידית שלנו, על הזהות היהודית המודרנית ועל משמעות הקיום היהודי והאזרחות הישראלית.

במשך השנים התנהל ויכוח על התאריכים שבהם יש לקבוע את יום הזיכרון (שבתחילה נקבע רק לזכר חללי מלחמת השחרור) ואת יום העצמאות. הויכוח ניטש הן לגבי התאריך והן לגבי התכנים.
התפיסה הבסיסית הייתה, שיש לשלב את האזכרה לנופלים ביום קיים – יום המציין גבורה לאומית (כמו ל"ג בעומר או י"א באדר) ולא ליצור מועד חדש בלוח השנה הלאומי.
בפברואר 1951 התקבלה החלטה, ע"י המועצה הציבורית להנצחת החייל כי: "יום הזיכרון הקבוע לגיבורי מלחמת קוממיות ישראל, יהיה תמיד יום לפני יום העצמאות".
          

מטרות רבות למערכת החינוך שלנו, אשר עברו שיכתוב במשך השנים. בשנת 2000 עבר חוק החינוך הממלכתי התשי"ג-1953 שינוי,  באשר למטרות החינוך הממלכתי וקבע 11 מטרות המפורטות בחוק – החל מחינוך אדם להיות אוהב עמו וארצו ונאמן למדינתו, דרך הנחלת עקרונות מגילת העצמאות, הקניית השגים בתחומי דעת ומדע שונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, שאיפה להענקת שיויון הזדמנויות, לימוד תולדות ישראל, מדינת ישראל, תורת ישראל, מורשת ישראל, הכרת השפה, התרבות והמורשת של האוכלוסיה הערבית ושאר מיעוטים במדינה וכמובן – טיפוח מעורבות בחיי החברה הישראלית, פיתוח יחס של כבוד ואחריות לסביבה.
כולן מטרות ראויות וחשובות. יש המושגות בחלקן בבתיה"ס שלנו, יש המושגות במלואן ויש כאלה אשר רק כתובות על הנייר.
                                                           

במקום לכעוס ולצעוק,
במקום לעצבן ולהתעצבן,

בוא ופשוט תגיד "אני אוהב אותך".

במקום לנסות להיות צודק,
ולהוכיח שאתה שולט,

בוא ופשוט תגיד "אני אוהב אותך".

במקום להגיד לזולת אתה רע,
במקום להגיד לזולת אתה רשע,

בוא ופשוט תגיד "אני אוהב אותך".

במקום להגיד לבן זוגך אתה הבעיה,
במקום להגיד לבן זוגך נמאסת,