בשלהי המאה ה-19 סיגלה לעצמה כל מושבה בארץ ישראל את השיר שלה: "משאת נפשי" מאת מרדכי צבי מאנה בחדרה, "חושו אחים, חושו" מאת ר' יחיאל מיכל פינס והבילויים בגדרה, "האח, ראשון לציון" מאת אריה ליפא שליט בראשון לציון. מושבות שטרם סיגלו לעצמן שיר עברי משלהן השתמשו בינתיים ב"משמר הירדן". לדעת רבים ביישוב היהודי המתחדש עתיד היה דווקא שיר זה, שחובר אף הוא על ידי אימבר, להיהפך להמנון באחד הימים.

בשנת 1886 קיבל שמואל כהן, פעיל מעולי רומניה, מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" מאת אימבר שנוספה לו הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שנדפסה בירושלים קצת לפני כן ונתפס לשיר "תקוותנו", מפני שמצא בבית התשיעי שתי שורות שדיברו אל ליבו: "רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקוותנו". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין לשיר נעימה של זמר שהכיר מילדותו בשם "אויס צ'יא", אודות המולדבים המאיצים בשווריהם בעת החריש . נעימה זו דומה בחלקה הראשון ל"מולדבה" (או "ולטאבה"), אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת בדז'יך סמטנה, ומשום כך יש הסבורים כי המלחין הבוהמי שאב אף הוא השראה מזמר עממי זה .

את ניסיון ההלחנה הראשון, אגב, יזם ישראל בלקינד מראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. אגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר. אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.

רחובות שחסרה שיר משלה אימצה את "תקוותנו" אל חיקה, אך במושבות האחרות לא נתנו את הדעת על המילים ולא על המנגינה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בציון. היה זה דוד שוב מראש פינה, בעל הקול הערב, שהביא אותו ראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך "תקוותנו" יצא לאור מחדש בחו"ל בשנת 1895 בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". אותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון", שליקט ממשה מאירוביץ'. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.

בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די וולט" פרס בן 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הציע אימבר את "התקווה" להרצל, אך נדחה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרה "התקווה" בשירה אדירה, בגלל צירוף המי

להלן תקציר של משמעות לשון הגוף בסיטואציות מרכזיות בחיינו.
יש לקחת בחשבון, שבכל סיטואציה הפירוש יכול להשתנות.

"אוף! אבא!" התלוננה בת הטבח על הקושי שבהתמודדות עם בעיותיה בחיים. "נורא קשה לי…."

האב הוביל את בתו למטבח והראה לה שלושה סירים בהם רתחו מים:

בסיר הראשון שם גזר,

לסיר השני הכניס ביצה,

                     
 לסיר השלישי שפך גרגירי קפה.

                    
                                
"נו מה עכשיו?" שאלה הבת.
"מחכים" אמר האב והבת חיכתה.

לאחר זמן מה שלף הטבח את הגזר מן הסיר ושם אותו בצלחת,
הוציא את הביצה מן המים הרותחים והניח אותה בקערה,
סינן את הקפה ומזג אותו בספל. הביט הטבח בבתו ושאל : "מה את רואה, יקירתי?"

הנושא – פיתוח הערך אחריות בילדים במסגרת המשפחתית, הוא נושא בו אני מרבה לעסוק בתחום אימון אישי, הוא נושא המרבה להעסיק את ההורים ולכן החלטתי להעלות מקצת הרעיונות על הכתב. אין לי ספק, שמשפחות רבות, שהעניין קרוב לליבם, ימצאו דרכים נוספות לפתח אחריות בקרב ילדיהם וככל שירבו, כן ייטב.
בעקרון מתאימים דברי לטווח גילאים רחב מילדות ועד בגרות.

אני רואה בהורים, את המבוגרים המובילים את התהליך. ככל שיתחילו בכך בשלב מוקדם של התפתחות הילד הראשון, יהפוך הדבר לתרבות המשפחתית, לאורח החיים במשפחה. כל ילד שייווסף, יכנס לאווירה וכל ילד שיגדל, ימשיך לפתח את הגישה ויעמיק את רבדי האחריות שלו.

אין בכוונתי לרפות ידיהם של אילו שטרם עשו זאת במודע וילדיהם גדלו. בכל שלב של חיי המשפחה, אפשר, רצוי וכדאי להתיישב סביב השולחן ולהעלות את סוגיית האחריות והערבות ההדדית, לבטא את התרומה שייתרם כל אחד במשפחה לאורם ולקבוע כיוון דרך, גבולות וסייגים, עפ"י מפת הצרכים של כל אחד מבני המשפחה.
            
הווה אומר, לקבוע מה פירוש: