שפת גוף היא שפה לכל דבר

שפת גוף הינה שפה, בה משמשות הבעות הפנים, תנועות ותנוחות הגוף השונות, להבעה ולהעברה של מסרים רצויים.
רוב התקשורת בין אנשים מועברת דרך התת מודע, כגון שפת גוף, תנוחת גוף, אינטואיציה וכו'.

על סף חג הפסח, חג החרות , עולים בי הרהורים אודות המושג חרות, חרות כערך, מידת חרותו של אדם.
המושג חרות עולה בדרך זו או אחרת, בהרבה מאד שיחות אימון. התברר לי שכל אדם מפרש את המושג חרות אחרת, בעיקר בהתייחס לנסיון חייו ולשאיפותיו.
  

 
בשבוע שעבר, לקראת ט"ו באב, דברתי על יצירת קשר בן-זוגי, על מהות הקשר ועל האופן בו שומרים ומטפחים קשר זה. אך לא דברתי על מסרים המנפצים קשר או לא מאפשרים לו אפילו להתחיל.
היום אדבר על הפרעות מילוליות – על "רעשים" בקשר בין בני זוג ובין אנשים בכלל.

מה זאת אומרת "רעש" מילולי בתקשורת בינאישית?
באומרנו תקשורת בינאישית, אנו מתייחסים לתקשורת מילולית ולתקשורת בלתי מילולית. הפעם, כאמור, אתייחס למילולית – למלים יש כוח רב לעודד ולחזק, אך גם להרוס ולדכא – תקשורת מילולית עשויה ליצור קשר, אך עלולה גם ליצור קצר במערכות יחסים.

תקשורת בינאישית בסיסית מדברת על:
מוען המעביר מסר לנמען. הנמען מגיב על המסר (או לא) וחוזר חלילה.
היכן יכולים,אפוא, להופיע ה"רעשים", העלולים להפריע לתקשורת בינאישית?
אנו מזהים את ה"רעשים" המילוליים במסר. ד

יום הזיכרון ויום העצמאות – שני ימים טעונים מאד, קשורים זה בזה, מחוברים מאד לחיינו, עומדים תמיד לפתחו של סדר היום הישראלי והיהודי, בהציגם את ההתמודדות התמידית שלנו, על הזהות היהודית המודרנית ועל משמעות הקיום היהודי והאזרחות הישראלית.

במשך השנים התנהל ויכוח על התאריכים שבהם יש לקבוע את יום הזיכרון (שבתחילה נקבע רק לזכר חללי מלחמת השחרור) ואת יום העצמאות. הויכוח ניטש הן לגבי התאריך והן לגבי התכנים.
התפיסה הבסיסית הייתה, שיש לשלב את האזכרה לנופלים ביום קיים – יום המציין גבורה לאומית (כמו ל"ג בעומר או י"א באדר) ולא ליצור מועד חדש בלוח השנה הלאומי.
בפברואר 1951 התקבלה החלטה, ע"י המועצה הציבורית להנצחת החייל כי: "יום הזיכרון הקבוע לגיבורי מלחמת קוממיות ישראל, יהיה תמיד יום לפני יום העצמאות".