לעזור לילד לצאת לחיים
"עוף גוזל, חתוך את השמים…"
"עוף גוזל, חתוך את השמים, טוס לאן שבא לך…" (אריק אינשטיין)
כל דור מתפתח ומעצב את דמותו באופן שונה מקודמו, באשר לסגנון החיים, לתעסוקה, למסלולי לימוד, לצריכה תרבותית, לאידיאולוגיה חברתית. מאז שנכנסנו לעידן הדיגיטאלי, הואץ עוד יותר קצב השינוי.
יחד עם זה, קיימים עדיין ערכי ליבה, שהם הבסיס להתפתחותה ולביסוסה של האישיות. וקיים, אולי יותר מתמיד, ה"חיפוש אחר העצמי", החיפוש אחר חירות אישית, מימוש עצמי, גיבוש האישיות וכו'.
בתוך כל אלה, הייתי רוצה להדגיש שני ערכים חשובים, כצידה לדרך של צעירים, ערכים הנובעים מדברי ר' עקיבא שאמר: "הכול צפוי והרשות נתונה".
הרמב"ם פרש: אמנם הכול צפוי, כלומר ישנה השגחה כללית, אך אותה השגחה צמצמה את עצמה לכדי השארת מקום לבחירתו של האדם.
זאת אומרת, לכל אדם יש בחירה חופשית מלאה במעשיו, ובחירה זו מטילה עליו אחריות מלאה על מעשיו.
המציאות יוצרת לאדם מצבים שונים בחייו. בכל מצב קיימות אפשרויות בחירה שונות. לכל אדם יש פוטנציאל שונה, דרך שונה, סביבה שונה, מטרות שונות וכך גם בהתאם יהיו הבחירות שלו.
לכן, הבחירה החופשית שיש לאדם מטילה עליו אחריות מלאה למעשיו. אם בחר בטוב או ברע, תלוי בבחירתו, כמו שאכן נאמר: "הכול צפוי והרשות נתונה".
התכוונות למטרות שהאדם הציב לעצמו, הן המשעול עליו ילך.
הדרך להתוויית מטרות מתחילה בפיתוח ובגיבוש חזון אישי, שהוא תמונת עתידו של אדם, כפי הוא מציירה לנגד עיניו. מהחזון נגזרות המטרות – מטרות ברורות ובהירות, ספציפיות וברות מדידה. לכל מטרה יש לציין הנחות יסוד, דהיינו – הצדקה למטרה, הנובעת מהערכים והאמונות של האדם וכן עקרונות ביצוע, לו"ז לביצוע ומדדי הצלחה, המסייעים לעקוב אחר הביצוע ומציינים את מידת ההצלחה במימוש.
כאשר כל זה מתקיים והאדם לוקח אחריות ומחויבות לביצוע החזון, דרכו ברורה.
אני מעלה את החזון וכל המשתמע ממנו, למדרגה עליונה, וחושב שכל אדם – צעיר ובוגר, חייב להקדיש לפיתוחו ולבנייתו את כל המשאבים הנדרשים ממנו.
ומספר מלים מרככות את היציאה לדרך (עוף גוזל…):
בחיים הפנימיים יש צד פרדוכסלי – החוויות הקשות והבלתי נעימות ברמה האישית, ולא החוויות הנעימות, הן אלו המזמנות לנו התנסות בעבודה פנימית בתוך נפשנו.
כאשר אנו מצליחים, כאשר מחמיאים לנו, אנו נהנים, שלווים ושבעי רצון. לעומת זאת, כאשר אנו נכשלים, או כאשר מעליבים או מבקרים אותנו, אנו סובלים. סבל זה גורם לנו להתבונן בעולמנו הפנימי. כמו שאמר בודהא: "לאלץ את עצמנו לשאת את אופני הביטוי של הזולת הפוגעים בנו".
כאשר אנו מתבוננים פנימה נדלק שם אור.
ואני שואל – לשם מה לאלץ? לאן נכוון את אלומת האור שנדלקה?
אם נכוונה לתיקון, לסובלנות, לחשיבה מחודשת, לסליחה, לבדיקה חוזרת של החזון האישי – נשדרג את היכולת שלנו ונחשל את עצמנו.
לכן, אין לחשוש מביקורת, או מעלבון או מכישלון. אם נדע כיצד לעבד אותם, הם יגרמו לנו לגדול ולצמוח..
