"…שיפה ושונה תהא השנה…"
"יש חגים לצחוק ויש חגים לגבורה, יש חגים לחרות ויש חגים לתורה. ראש השנה הוא חג התקווה".
תקווה להתחלה חדשה מוצלחת וטובה.
חכמת הקבלה אומרת שראש השנה מסמל את לידתו הרוחנית של האדם. שכן, בתקופה זו עושה האדם את חשבון הנפש שלו בכלל ושל השנה שחלפה בפרט, והוא שואל שאלות מהותיות, כמו – מהי מטרת חיי? מה אני עושה בחיי כדי להגשים את מטרתם? מה נמצא מעבר לחיים האלו?
שאלות כאלה מובילות אותו ללידה רוחנית חדשה, להבטחה חדשה שהאדם מבטיח לעצמו לקיים בשנה החדשה.
אני מציע כללים פשוטים שיעזרו להבטיח וגם לקיים:
– לקבוע לעצמנו מטרות ברורות ומדידות, כולל תאריכי יעד מוגדרים להשגת כל מטרה ותאריכי ביניים, כדי לבדוק שאנו בדרך הנכונה. אם לא – מתקנים תוך כדי תנועה.
– להאמין בהצלחה. לטפח ציפיות חיוביות מעצמנו. לא לאפשר לחוות דעת של אחרים להפריע לנו מלהשיג את מטרותינו.
– לחזק את הדימוי העצמי, בבחינת "אני יכול". יוזמים ונוטלים אחריות למעשים.
– ליצור את הזדמנויות החיים. להוביל במקום לתת לנסיבות החיים להוביל.
– להתיחס גם לדרך בה אנו צועדים לשם השגת מטרותינו. למשל: להשתדל שהדרך תהיה יצירתית, דהיינו: מספר פתרונות לאותה בעיה ובחירת הפתרון הטוב ביותר, יציאה מדפוסים קיימים והתבוננות בדברים מזווית חדשה וכו'.
– פרגון עצמי, טפיחה עצמית על השכם בעשותנו מעשה הראוי לכך.
– שמירה על תדר חיובי, על-ידי תגובותינו לסביבה ולמסריה, על-ידי המצאות בקרבת אנשים בעלי אנרגיות חיוביות, על-ידי הימנעות מכעסי שווא וכו'.
– התייחסות לכישלון כפתיחת אפשרות להזדמנות נוספת.
ולבסוף –
– לקיחת מחויבות כלפי כל ההחלטות שהחלטנו."ברגע שאדם מתחייב באופן מוחלט – גם ההשגחה נעה לקראתו". (ו.ה. מורי)
כולנו יודעים שלשנה החדשה יש ראש, שהרי אנו חוגגים ב-א' בתשרי את ראש-השנה.
מה שאיננו יודעים – אם לשנה החדשה יהיה גם לב.
הלב תלוי בנו – באופן שבו ניקח אחריות על ההתנהלות של חיינו, תוך טיפוח רגשות של אהבה, התחשבות, סובלנות ונתינה במעשינו וכלפי הסובבים אותנו, שכן יחסי גומלין בין אנשים, שיתוף פעולה בכל שלב בחיים, הם הצורה החשובה והתובענית ביותר של ההתנהגות האנושית.
ובהקשר לכך, אצטט מדבריו של ליאו בוסקאליה בספרו: "לאהוב זה את זה":
משל נפלא מספר על נערה צעירה המטיילת באחו ורואה פרפר נעוץ על קוץ. בזהירות רבה היא משחררת אותו והפרפר מתחיל לעוף לדרכו. ואז הוא חוזר והופך לפיה יפה. "כתודה על טוב לבך"' אומרת הפיה לילדה, "אמלא את משאלתך הגדולה ביותר." הילדה חושבת לרגע ועונה: "אני רוצה להיות מאושרת." הפיה מרכינה לעברה את ראשה ולוחשת באוזנה דבר-מה ואחר-כך נעלמת.
כאשר בגרה הילדה, לא היה בארץ איש מאושר ממנה. כאשר שאל אותה מישהו מהו סוד האושר שלה, הייתה מחייכת ואומרת: "הקשבתי לפיה טובה".
בחלוף השנים, כאשר כבר הייתה זקנה, חששו השכנים שהסוד יירד עמה אל הקבר. "אנא, ספרי לנו," התחננו, "אמרי לנו מה אמרה הפיה." הזקנה החביבה פשוט חייכה ואמרה: "היא אמרה לי שכולם, אפילו הם נראים חופשיים מכל דאגה, זקוקים לי!"
כולנו זקוקים זה לזה.
