מאמרים בנושא שפת גוף

לכל תקופה בהיסטוריה היה דימוי שונה של דמות ההורה, שהתאים לתקופה, על-פי הערכים
שנחשבו לחשובים, על-פי אופי חינוך ועל-פי המבנים והתהליכים החברתיים שהתרחשו בחברה
זו.
במאמרי אתייחס לדמות ההורה בימינו, בחברתנו ובארצנו.

הגעתי לכתוב דברים אלו, מתוך המצוקה אותה מעלים בפני מתאמנים, המוצאים עצמם לא אחת,
מבולבלים, נוכח סמכותם ההולכת ונשחקת. קשה להורה להתנהל במציאות משפחתית שונה מזו
שחלם עליה, או שונה מזו שהיה רגיל לה בביתו ובמשפחת הוריו.

הזוגיות במיטבה – האין זאת?

מובן שהמטאפורה באה כאן לעזרתנו: שנינו יחד – אני ואתה או אני ואת, תחת מטריה אחת – תחת סוכך משותף, המגן על שנינו מפני כל פגע. ומהו סוכך זה? מהי מטריה זו?

המטריה מסמלת את מערכת הערכים שלנו, את האמונות שלנו, את סדרי העדיפויות שלנו, שגיבשנו ביחד.
ובהמשך – שנינו מדלגים על כל השלוליות… דהיינו: עוברים את כל המהמורות שבדרך, את מהמורות החיים – כאשר ההדגשה היא שוב על שנינו יחד מול כל הקשיים, אנו עומדים בהם (או מדלגים) בהצלחה.

 
                                                                         
העולם בו אנו חיים – עולם טכנוקרטי, עולם התוצאות המהירות ,  עולם של נהנתנות, של אובדן משמעות החיים, של תרבות אמנותית המתבססת על פופוליזם וסיפור מיידי – איבדנו במהלך הזמן את הקשר עם "האני". אנו מחפשים את הכיבוש הבא בלי מודעות עצמית, רק למען הכיבוש.
"אולי יש משהו טוב יותר"…    
האם אנו רואים ברכה בגישה זו? האם הזוגיות בעולמנו טובה יותר? מספקת יותר? האם המשפחתיות חמה ותומכת יותר?
כל מי שחשוב לו למצוא מענה לשאלות כאלו ודומותיהן, אני מציע  בחום, לקרוא את הכתוב להלן.
                    

האהבה מספקת חומר יצירה לסופרים, משוררים, מחזאים, מוזיקאים, אומנים. היא ממלאה את מדפי הספרים, בוקעת מגרונות השרים, מעסיקה על הבמה את השחקנים וכמובן מלווה את כולנו לאורך החיים.

אמא תרזה ניסחה יפה את הכמיהה לאהבה: "רבים בעולם הזה מתים לפרוסת לחם, אבל יש רבים יותר שמתים לקצת אהבה". ועוד: "התרופה היחידה לבדידות, ליאוש ולחוסר תקווה היא האהבה".