אתחיל בנימה אישית – אני אוהב להשתמש במטפורות. זו הסיבה שהשתמשתי במטפורה של עץ, כאשר פיתחתי את גישתי "עץ החיים". 
מטפורה זו מציגה את תפיסתי – חלקי העץ השונים הם ענפי החיים. את העץ צריך לטפח ולדשן ואז הוא משתבח וניתן להנות מצמיחתו,
מלבלובו ומפירותיו. כך בדיוק יש להתייחס לחיים שלנו – להשקיע ולטפח אותם. מי שמשקיע, זוכה ונהנה.
כמו-כן, קראתי לחברה שהקמתי – מגדלור . ושוב – מגדלור כמטפורה – הבא להאיר את הדרך לכן ולכם, הבאים לקבל את שירותי החברה.

מטפורה – בעברית השאלה. כאשר אנו משתמשים במלה מסוימת כהשאלה, איננו מתכוונים למובנה המילוני הפשוט, אלא לתופעה שדומה למובן הפשוט של המלה.
המטפורה מבוססת על אנלוגיה, על קשר של דמיון בין שני משתנים. את הדמיון מגלה האדם המשתמש במטפורה. הדמיון אינו מצוין כמלת דימוי או השוואה ואינו מופיע במפורש. הוא קיים מתחת לפני השטח.
אתן דוגמאות נוספות: לבו נשרף מאהבה; עיני רנטגן; אשתי היא ממש מלאך; הוא געה בבכי; אדם לאדם זאב;  הוא נמר של ניר… ועוד ועוד.

בבתי-הספר לא מרבים לדון בנושא המטפורה. לכל היותר עושה זאת המורה לספרות, כשהיא מלמדת שירה וכך אנו מסיקים שהמטפורה הי

מטרות רבות למערכת החינוך שלנו, אשר עברו שיכתוב במשך השנים. בשנת 2000 עבר חוק החינוך הממלכתי התשי"ג-1953 שינוי,  באשר למטרות החינוך הממלכתי וקבע 11 מטרות המפורטות בחוק – החל מחינוך אדם להיות אוהב עמו וארצו ונאמן למדינתו, דרך הנחלת עקרונות מגילת העצמאות, הקניית השגים בתחומי דעת ומדע שונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, שאיפה להענקת שיויון הזדמנויות, לימוד תולדות ישראל, מדינת ישראל, תורת ישראל, מורשת ישראל, הכרת השפה, התרבות והמורשת של האוכלוסיה הערבית ושאר מיעוטים במדינה וכמובן – טיפוח מעורבות בחיי החברה הישראלית, פיתוח יחס של כבוד ואחריות לסביבה.
כולן מטרות ראויות וחשובות. יש המושגות בחלקן בבתיה"ס שלנו, יש המושגות במלואן ויש כאלה אשר רק כתובות על הנייר.
                                                           

מנהיגות היא יכולתו של אדם או קבוצת אנשים להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת והיא מתקשרת בצורה ישירה להשפעה – היכולת להשפיע על מוטיבציה של אנשים. (ויקפדיה).

על מנהיגות נכתבו אין ספור מאמרים וספרים, הוצגו מודלים שונים של מנהיגות ומיגוון מטאפורות,המתארות את דמות המנהיג כמצביא, רועה, מצפן, אור, שמש, מגדלור, מוח, מוריד הגשם ועוד. דרך המטאפורות אפשר לגלות את ההנחה האומרת מי הם המונהגים. למשל: ראיית המנהיגות בתפקיד רועה, מניחה שאת המונהגים מאפיינת תכונת העדריות. תפיסת המנהיגות כשמש, מביעה את החשיבות והתלות של המונהגים במנהיגות, אך גם את הסכנה שבחשיפה רבה מדי למנהיגות, וכך הלאה.

מקס וובר (1920-1864), סוציולוג ופילוסוף גרמני, ייחס את יכולת המנהיגות לכריזמה שיש למנהיג. הסמכות הכריזמטית מתקיימת רק כל עוד המנהיג מוכיח למונהגים את יכולתו יוצאת הדופן. לפי וובר, לבעל הכריזמה יש איכויות על-טבעיות שבעזרתן הוא יוצר את הנוכחות המנהיגותית.

אולם היום מקובל לחשוב כי מדובר בפוטנציאל הקיים במידה זו או אחרת בכל אדם ושניתן לפתח ולטפח אותו ואפילו להתאימו לסיטואציה ספציפית. דהיינו: הכישורים אינם תלויים במצב, אלא ביכולתו של המנהל להתאים את התנהגותו למציאות.

טופלר בספרו "מהפך העוצמה" כותב: "העקרון אשר ישלוט בחברה העתידית בסגנונות ניהול, יועתק מניהול שנועד לפקח על מיזם, למנהיגות שנועדה להפיק את המיטב מאנשים ולהגיב במהירות לשינויים".

פיטר סנג'י בספרו: "הארגון הלומד" כותב: "הארגונים שיצטיינו בעתיד יהיו הארגונים שיגלו כיצד למצות את המחויבות של האנשים ואת יכולתם ללמוד בכל הדרגים של הארגון… אפשר לומר שכל קהילת העסקים הבינלאומית לומדת ללמוד ביחד והופכת לקהילה לומדת, בעוד שבעבר היו ענפים רבים בשליטתו של מנהיג בלתי מעורער".
כיום אי-אפשר להסתפק בכך שאדם אחד ילמד בשביל הארגון, שהוא יהיה "האיסטרטאג הגדול" וכולם יצייתו להוראותיו.