מנהיגות היא יכולתו של אדם או קבוצת אנשים להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת והיא מתקשרת בצורה ישירה להשפעה – היכולת להשפיע על מוטיבציה של אנשים. (ויקפדיה).

על מנהיגות נכתבו אין ספור מאמרים וספרים, הוצגו מודלים שונים של מנהיגות ומיגוון מטאפורות,המתארות את דמות המנהיג כמצביא, רועה, מצפן, אור, שמש, מגדלור, מוח, מוריד הגשם ועוד. דרך המטאפורות אפשר לגלות את ההנחה האומרת מי הם המונהגים. למשל: ראיית המנהיגות בתפקיד רועה, מניחה שאת המונהגים מאפיינת תכונת העדריות. תפיסת המנהיגות כשמש, מביעה את החשיבות והתלות של המונהגים במנהיגות, אך גם את הסכנה שבחשיפה רבה מדי למנהיגות, וכך הלאה.

מקס וובר (1920-1864), סוציולוג ופילוסוף גרמני, ייחס את יכולת המנהיגות לכריזמה שיש למנהיג. הסמכות הכריזמטית מתקיימת רק כל עוד המנהיג מוכיח למונהגים את יכולתו יוצאת הדופן. לפי וובר, לבעל הכריזמה יש איכויות על-טבעיות שבעזרתן הוא יוצר את הנוכחות המנהיגותית.

אולם היום מקובל לחשוב כי מדובר בפוטנציאל הקיים במידה זו או אחרת בכל אדם ושניתן לפתח ולטפח אותו ואפילו להתאימו לסיטואציה ספציפית. דהיינו: הכישורים אינם תלויים במצב, אלא ביכולתו של המנהל להתאים את התנהגותו למציאות.

טופלר בספרו "מהפך העוצמה" כותב: "העקרון אשר ישלוט בחברה העתידית בסגנונות ניהול, יועתק מניהול שנועד לפקח על מיזם, למנהיגות שנועדה להפיק את המיטב מאנשים ולהגיב במהירות לשינויים".

דה-בונו, מדען שוויצרי, היה הראשון שטען כי בצורה שיטתית אפשר לפתור בעיות בדרכים יצירתיות ואפקטיביות.

מהי יצירתיות
השאיפה לראות כמה פתרונות לאותה בעיה.
שילוב עדין בין דמיון לבין מציאות.
יצירת דברים חדשים מקיימים.
המצאת דברים חדשים לגמרי.

חשיבה יצירתית
היכולת לארגן מידע לדפוסים או תבניות ישנות או חדשות, תוך יציאה מתוך הדפוסים הקיימים במטרה להסתכל על דברים בדרך שונה, אחרת.

דה בונו מבחין בין שני סוגי חשיבה:
חשיבת רקע– חשיבה אוטומטית, תגובה על.., אותה אנו מבצעים כל הזמן, בעשייה שגרתית ומונוטונית אנו משתמשים בחשיבת הרקע
חשיבה מכוונת –פעילה, קשורה למיפוי, בדיקת נושא, שרטוט מפה מנטאלית הכוללת את המסלולים השונים בהם ניתן לצעוד, במטרה לבחור את המסלול הרצוי

מגן דוד הוא הקסגרמה,כוכב בעל שישה קודקודים, שבו שני משולשים שווי צלעות מונחים זה על זה, העליון חודו כלפי מעלה, והתחתון חודו כלפי מטה, ויוצרים מבנה של שישה משולשים שווי צלעות המחוברים לצלעות משושה. מגן הדוד הינו אחת מהצורות השימושיות בהיכרות ראשונה של תלמידים בבית הספר היסודי ובתיכון עם כללי הטריגונומטריה, ומאפשר בקלות להדגים אלמנטים כגון דמיון משולשים, חפיפת משולשים, יחסים בין זוויות וצלעות. במרחב אוקלידי ניתן להגדיר מגן דוד כללי כך, שני משולשים חופפים, המקיימים את התנאים הבאים:
אף אחד מהם אינו מכיל קודקוד של האחר. השטח החופף ביניהם בצורת משושה .

צורת מגן דוד מופיעה בתרבויות המזרח הרחוק לפני אלפי שנים. היא אופיינית גם לתרבות המוסלמית הממלוכית. הסמל הופיע לראשונה בהקשר יהודי כבר בתקופת הברזל, במאה השביעית לפני הספירה בחותם יהודי שנמצא בצידון. כמו כן הוא הופיע במספר בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל בתקופת הבית השני ואחריה, אך נראה שללא כל משמעות מיוחדת שכן הוא הופיע לצד חותם שלמה (כוכב מחומש) וצלב קרס.

השם "מגן-דוד" מוזכר לראשונה במקורותינו בתלמוד הבבלי כשם של ברכה "ברוך אתה ה' מגן דוד" (פסחים קי"ז, ע"ב).

הזיהוי של מגן דוד עם היהדות החל בימי הביניים. בשנת 1354 העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות להרים דגל. היהודים בחרו בסמל של מגן דוד.
מהמאה ה-19 נפוץ הסמל מגן דוד גם בחותמות של יהודים ועל פרוכות של ארונות קודש.

מגן דוד בקבלה

העדות הקדומה ביותר לסמל בספרות היהודית מופיעה בספרו של החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12 בספרו אשכול הכופר. בפרק רמ"ב הוא מוקיע את מעשי האנשים בעם שהפכו את סמל מגן הדוד לפולחן: "ומלאכים שבעה לפני המזוזה נכתבים, מיכאל וגבריאל …וכו' ה' ישמרך וסימן זה הנקרא מגן דוד כתוב בכל מלאך ובסוף המזוזה…". אם כן, באותה תקופה היה זה סמל מיסטי על קמיעות. על רבים היה מקובל שזהו האזכור הראשון של המושג "מגן דוד", אך חוקר הקבלה גרשם שלום קבע כי קדם לו פירוש לספר המאגי "האלף-בית של המלאך מטטרון", שנתחבר בתקופת הגאונים.

     
בניסוי שנערך בארצות הברית,
קבוצת מדענים הכניסה 5 קופים לכלוב.

במרכז הכלוב ניצב סולם ובראשו אשכול בננות.
כל אימת שאחד הקופים טיפס על הסולם,
חטפו שאר הקופים מקלחת קרה מיידי המדענים.  
לאחר זמן מה, בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם,
הוא זכה למכות נמרצות מחבריו הקופים.
במשך הזמן, אף קוף לא העז לטפס על הסולם,
למרות הפיתוי העצום.