מה בין פסח – חג החרות לשבועות – חג מתן תורה?
חג השבועות שונה מכל חגי התורה בכך, שהתורה אינה מציינת תאריך קבוע בו עלינו לחוג אותו, אלא מורה לנו לספור שבעה שבועות – "ספירת העומר" – מהיום השני של פסח ולחגוג ביום החמישים. מכאן שמו "שבועות". מהווה מעין סיום מעגל של: פסח-ספירת העומר-שבועות.
אנו למדים מכך שקיים קשר בין חג הפסח – חג חירותנו לחג השבועות – זמן מתן תורתנו.
מכאן, שקיים קשר בין החירות לתורה.
נתחיל מהמשמעות החקלאית של הקשר: חג הפסח הוא חג האביב ושבועות הוא חג הקציר והביכורים.
נסיים במשמעות ההיסטורית והלאומית של הקשר: פרשת הבכורים שאותה נהגו לקרוא בטכס הבאת הבכורים בבית המקדש, מהווה תמצית ההיסטוריה של עם ישראל דאז: הירידה למצרים, השעבוד, יציאת מצרים, השיבה לארץ ישראל וחובת הבאת הבכורים. (דברים כ"ו פס' 5-11).
המשמעות ההיסטורית באה כתחליף למשמעות החקלאית שאיבדה תוקפה בהיות העם בגולה.
כך – חגיגות מתן תורה הן המשך לחגיגות יציאת מצרים.
אני מבקש לעמוד על הקשר בין שני חגים אלו, במשמעות של המושג חירות או חופש.
אריך פרום, בספרו "מנוס מחופש" כותב על המשמעות הדו-ערכית של החופש.
פרום מעלה את ההבחנה בין ה"חופש מאת" ל"חופש לשם".
ה"חופש מאת" הוא ההשתחררות ממשהו, ממישהו, מעולו של מישהו.
ה"חופש לשם" הוא החופש של האדם למשול בעצמו ולהגשים את ייחודו וייעודו.
קיים פער בין השניים, כדבריו:
"מצד אחד השתחררות גוברת של האדם מסמכויות חיצוניות, מצד שני בידוד גובר והולך (עצם החופש משאירו בודד), וכתוצאה מכך, הרגשה של חוסר חשיבות וחוסר אונים של היחיד."
על האדם להיות מודע לפער זה, להתאמן וללמוד כיצד לצמצם או לבטל כליל את הפער, כמוסבר בהמשך.
בעיית החופש היא בעיה איכותית. אדם המקבל את ה"חופש מאת", עדיין לא אומר שקבל או מצא את ה"חופש לשם". עכשיו עליו לפעול כדי להשיג את ה"חופש לשם", דהיינו: עליו למצוא את המגדלור של חייו, לעצב את חזונו ולהגיע להגשמה עצמית, כך שיאמין בעצמו ובחיים.
ובכן, בצאת ישראל ממצרים, העם קבל את ה"חופש מאת" החופש משעבוד לפרעה ולמצרים, ולכן מצוינת בתורה הסיבה לחגוג חג זה: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת? ואמרת אלו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". (שמות י"ג מס' 14).
חג השבועות מדבר על ה"חופש לשם" – "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" ("ויקרא" כ"ג). דהיינו: ספרו שבעה שבועות "וחג שבועות תעשה לך", כלומר: עשה משהו שכדאי לחוג אותו. צור אתה את הסיבה לחגיגה. תגיע להגשמה, תאמין ביכולתך וכך תוציא מן הכוח אל הפועל את היכולת והסיבה לחגיגה.
האחריות היא אם כן, על האדם ליצור את ה"חופש לשם".
אנו קוראים לשבועות – "חג מתן תורה", למרות שלא מוזכר בתורה כל קשר בין החג לבין מתן תורה. ומסבירים חז"ל – חג שבועות הוא יום שבו ניתנה תורת חיים, שבו מלמדנו ה' כיצד להתנהל בעולם הזה, דהיינו: ה"חופש לשם".
ביום זה אנו שמחים על התורה שבאמצעותה נמצאנו שונים משאר אומות העולם.
בחג הפסח גאל ה' את העם גאולה פיזית ובחג השבועות השלים את תהליך הגאולה בגאולה רוחנית – בתיתו את התורה.
בחג הפסח אנו נזכרים בעבר – סיפור יציאת מצרים שהוא שיחזור ההיסטוריה.
בחג השבועות אנו מדגישים את ההווה, מביאים בכורים, שמחים ומודים על כך: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'… ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך" (דברים כ"ו).
העבר מעניק משמעות להווה. חג השבועות מציג לאדם את האתגר לחוות את ההווה, להכיר ולהוקיר את הטוב שבחייו – "ושמחת בכל הטוב"…
הסיום אופטימי! המסר ברור!
הכדור בידי כל אחד מאתנו, אימון אישי – התנהלותנו, התכוונותנו, מעשינו יעידו עלינו ויצדיקו (או לא) את
ה"חופש לשם", הוא החופש שמעיד על הגשמה, שהיא גולת הכותרת של החיים.
במסר זה, במלוא הענווה, אני שולח אתכם להתכונן לחג השבועות ולחגוג אותו.
אהבתם את המאמר,
רוצים להמשיך להתפתח,
ריכשו עוד היום את מארז ספרי המגלור להצלחה:
https://bodylanguage.ravpage.co.il/migdalor
