האהבה מספקת חומר יצירה לסופרים, משוררים, מחזאים, מוזיקאים, אומנים. היא ממלאה את מדפי הספרים, בוקעת מגרונות השרים, מעסיקה על הבמה את השחקנים וכמובן מלווה את כולנו לאורך החיים.

אמא תרזה ניסחה יפה את הכמיהה לאהבה: "רבים בעולם הזה מתים לפרוסת לחם, אבל יש רבים יותר שמתים לקצת אהבה". ועוד: "התרופה היחידה לבדידות, ליאוש ולחוסר תקווה היא האהבה".

שתי כוסות של הקשבה,
כוס וחצי של אהבה,
שתי כפיות של רגישות,
ועוד קמצוץ של נחישות,
כפית של פתיחות
במקום חופן מתיחות,
כף אחת של ויתור
וזה בעצם כל הסיפור.

מחממים את התנור לדרגת גשר,
משמנים תבנית בהסכמים ובקשר,
מוסיפים פירורים של תקשורת
אופים בחמימות ובחום עד בלי די
ובאו השלום והשלווה
למקומותינו- הלוואי!

רק אהבה תביא אהבה,

יום הזיכרון ויום העצמאות – שני ימים טעונים מאד, קשורים זה בזה, מחוברים מאד לחיינו, עומדים תמיד לפתחו של סדר היום הישראלי והיהודי, בהציגם את ההתמודדות התמידית שלנו, על הזהות היהודית המודרנית ועל משמעות הקיום היהודי והאזרחות הישראלית.

במשך השנים התנהל ויכוח על התאריכים שבהם יש לקבוע את יום הזיכרון (שבתחילה נקבע רק לזכר חללי מלחמת השחרור) ואת יום העצמאות. הויכוח ניטש הן לגבי התאריך והן לגבי התכנים.
התפיסה הבסיסית הייתה, שיש לשלב את האזכרה לנופלים ביום קיים – יום המציין גבורה לאומית (כמו ל"ג בעומר או י"א באדר) ולא ליצור מועד חדש בלוח השנה הלאומי.
בפברואר 1951 התקבלה החלטה, ע"י המועצה הציבורית להנצחת החייל כי: "יום הזיכרון הקבוע לגיבורי מלחמת קוממיות ישראל, יהיה תמיד יום לפני יום העצמאות".
          

הזוגיות במיטבה – האין זאת?

מובן שהמטאפורה באה כאן לעזרתנו: שנינו יחד – אני ואתה או אני ואת, תחת מטריה אחת – תחת סוכך משותף, המגן על שנינו מפני כל פגע. ומהו סוכך זה? מהי מטריה זו?

המטריה מסמלת את מערכת הערכים שלנו, את האמונות שלנו, את סדרי העדיפויות שלנו, שגיבשנו ביחד.
ובהמשך – שנינו מדלגים על כל השלוליות… דהיינו: עוברים את כל המהמורות שבדרך, את מהמורות החיים – כאשר ההדגשה היא שוב על שנינו יחד מול כל הקשיים, אנו עומדים בהם (או מדלגים) בהצלחה.