הנושא – פיתוח הערך אחריות בילדים במסגרת המשפחתית, הוא נושא בו אני מרבה לעסוק בתחום אימון אישי, הוא נושא המרבה להעסיק את ההורים ולכן החלטתי להעלות מקצת הרעיונות על הכתב. אין לי ספק, שמשפחות רבות, שהעניין קרוב לליבם, ימצאו דרכים נוספות לפתח אחריות בקרב ילדיהם וככל שירבו, כן ייטב.
בעקרון מתאימים דברי לטווח גילאים רחב מילדות ועד בגרות.

אני רואה בהורים, את המבוגרים המובילים את התהליך. ככל שיתחילו בכך בשלב מוקדם של התפתחות הילד הראשון, יהפוך הדבר לתרבות המשפחתית, לאורח החיים במשפחה. כל ילד שייווסף, יכנס לאווירה וכל ילד שיגדל, ימשיך לפתח את הגישה ויעמיק את רבדי האחריות שלו.

אין בכוונתי לרפות ידיהם של אילו שטרם עשו זאת במודע וילדיהם גדלו. בכל שלב של חיי המשפחה, אפשר, רצוי וכדאי להתיישב סביב השולחן ולהעלות את סוגיית האחריות והערבות ההדדית, לבטא את התרומה שייתרם כל אחד במשפחה לאורם ולקבוע כיוון דרך, גבולות וסייגים, עפ"י מפת הצרכים של כל אחד מבני המשפחה.
            
הווה אומר, לקבוע מה פירוש:

כולנו מכירים את המושג IQ (מנת משכל) ורבים עברו מבחני IQ  בשלב כלשהו בחייהם, במטרה למדוד את רמת האינטליגנציה שלהם, לשם שיבוץ בכתה מסוימת, בבי"ס מסוים, בחוג מסוים וכיו"ב.
השימוש הנרחב במבחני ה-IQ במשך השנים עורר בקורת, באשר לשאלה האם האינטליגנציה היא כושר אחד בר מדידה, או מכלול כשרים.
טענת המבקרים היתה, שההגדרה של ה-IQ היא חד מימדית וצרה ובודקת כשרים לוגיים-מתמטיים ומילוליים בלבד. גישה זו מתיחסת אפוא, רק לחלק אחד של הרובד השכלי וכשכזאת, היא אנטי תזה לגישה ההוליסטית.

פסח בראי

להלן תקציר של משמעות לשון הגוף בסיטואציות מרכזיות בחיינו.
יש לקחת בחשבון, שבכל סיטואציה הפירוש יכול להשתנות.