ניתוח – swot

מגילת העצמאות:                    

לפני כחודש מלאו 65 שנה לדרכו האחרונה של יאנוש קורצ'אק, שיצא בראש 192 תלמידיו ועוד 8 מבוגרים עובדי המוסד החינוכי שבראשו עמד, אל מותם במחנה ההשמדה.
כשאני חושב על מחנך גדול – הרי יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדשמיט) הוא הדוגמה, הוא המופת.
אל בית היתומים שלו הגיעו ילדים מעולם עני וקשוח, שהביאו עמם הרבה חרדות, פחדים וחשדנות. הוא לא היפנה אותם למורי עזר, למורות טיפוליות, לפסיכולוגים או לחינוך מיוחד, אלא לקח על עצמו את המשימה להחזיר להם את אשר נגזל מהם באמצעות מה שכינה:
"אהבה פדגוגית"."אהבה פדגוגית" מושגת לפי קורצ'אק כאשר המבוגר מכובד בעיני הילדים, כאשר רמתו הרוחנית גבוהה, כאשר הוא מהווה עבורם דגם לחיקוי ונותן דוגמה אישית לכל מה שהוא מבקש מהם, כאשר הוא נמנע מלהשתמש בסמכות כפייתית, מתיחס בכבוד לילדים, מחנכם לעצמאות, מבטיח להם שמחת חיים בצד משענת והנאה בתחום האינטלקטואלי.
ועתה צא ולמד – כמה מורים כאלה היו לנו בימי חיינו? כמה מורים (אם בכלל) אנו זוכרים, אשר השפיעו על חיינו השפעה מכוננת?

בשלהי המאה ה-19 סיגלה לעצמה כל מושבה בארץ ישראל את השיר שלה: "משאת נפשי" מאת מרדכי צבי מאנה בחדרה, "חושו אחים, חושו" מאת ר' יחיאל מיכל פינס והבילויים בגדרה, "האח, ראשון לציון" מאת אריה ליפא שליט בראשון לציון. מושבות שטרם סיגלו לעצמן שיר עברי משלהן השתמשו בינתיים ב"משמר הירדן". לדעת רבים ביישוב היהודי המתחדש עתיד היה דווקא שיר זה, שחובר אף הוא על ידי אימבר, להיהפך להמנון באחד הימים.

בשנת 1886 קיבל שמואל כהן, פעיל מעולי רומניה, מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" מאת אימבר שנוספה לו הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שנדפסה בירושלים קצת לפני כן ונתפס לשיר "תקוותנו", מפני שמצא בבית התשיעי שתי שורות שדיברו אל ליבו: "רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקוותנו". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין לשיר נעימה של זמר שהכיר מילדותו בשם "אויס צ'יא", אודות המולדבים המאיצים בשווריהם בעת החריש . נעימה זו דומה בחלקה הראשון ל"מולדבה" (או "ולטאבה"), אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת בדז'יך סמטנה, ומשום כך יש הסבורים כי המלחין הבוהמי שאב אף הוא השראה מזמר עממי זה .

את ניסיון ההלחנה הראשון, אגב, יזם ישראל בלקינד מראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. אגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר. אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.

רחובות שחסרה שיר משלה אימצה את "תקוותנו" אל חיקה, אך במושבות האחרות לא נתנו את הדעת על המילים ולא על המנגינה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בציון. היה זה דוד שוב מראש פינה, בעל הקול הערב, שהביא אותו ראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך "תקוותנו" יצא לאור מחדש בחו"ל בשנת 1895 בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". אותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון", שליקט ממשה מאירוביץ'. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.

בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די וולט" פרס בן 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הציע אימבר את "התקווה" להרצל, אך נדחה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרה "התקווה" בשירה אדירה, בגלל צירוף המי

מאז ומתמיד התייחסנו אל מכתבי אהבה כאל אמצעי קשר בין אוהבים.
כיום, כאשר אמצעי הקשר המודרניים שולטים בחיינו – S.M.S, E-MAIL, מסנג'ר, בלוג, טלפון נייד וטלפון קווי – הם תפסו את מקום המכתבים החברתיים בכלל ומכתבי האהבה בפרט.
                    
 באופיים הם מאפשרים כתיבה קצרה, תמציתית ומקוטעת (איזה קטע…),  כך שנראה כי עבר זמנם של השתפכויות של רגשות, של תאורים ליריים,  של דימויים (עינייך – יונים… כמגדל שן צוארך…) וכיו"ב.