"חזון הוא כוח בעל עוצמה מרשימה הפועל בלבו של אדם…
…חזון הוא דבר מרנין. הוא מצית את הניצוץ, את הריגוש, המעלה את הארגון משגרת היומיום האפור". (פיטר סנג'י).

כאשר אנו מדברים על חזון עסקי, הכוונה לחזון משותף לאנשים רבים העובדים באותו ארגון.
החזון המשותף בא לענות על השאלה: מה אנו רוצים ליצור/לפתח/להקים בארגון? והוא שואף עוצמתו מהאיכפתיות המשותפת להגשים משהו החשוב לכולם.

תודעה ובחירה

על-פי פרויד הנפש מורכבת משלוש רשויות: סתמי – איד; אני – אגו; אני עליון – סופר אגו.
האגו מתווך בין האיד (היצרים, כמו: רעב, כעס) לבין הסופר אגו (עקרונות המוסר והנורמות החברתיות של האדם).
מכאן, ש- אגו "בריא" הוא אגו המצליח לשמור על איזון בין הדחפים הפנימיים של האדם לבין הציוויים החברתיים.

האגו הוא החלק המהווה את עיקר המודע של האדם. האדם אינו נולד עם אגו, אלא הוא מתפתח בבני האדם, תוך כדי מגע וקשר שלהם עם המציאות.
כאשר התינוק מבחין שלא כל רצונותיו באים לכלל מענה ע"י העולם הסובב אותו, כאן נוצר לראשונה האגו שלו.

האגו הוא,אפוא, הזהות הרוחנית והפיסית של האדם – המהות שלו.
כדי לדעת מיהו, על האדם בראש וראשונה לדעת לקבל את עצמו, כפי שהוא, על הכישרונות, היכולות והחולשות שבו. כך יוכל להכיר את האגו שלו – האם הוא מנופח וגורם לו לנהוג בברוטאליות ובאטימות לב, האם הוא צנוע, מרחיק אותו מקנאות, מקטנוניות וגורם לו להיות רחב לב, סולח, משחרר…

כיון שהאגו הוא החלק באישיותנו המצביע בפנינו על מי שאנחנו, על ההערכה העצמית שלנו ועל חשיבותנו, הרי כשההערכה העצמית נמוכה, האגו "תופס פיקוד" ורוצה להראות לכולם – "כמה אני שווה…" וזאת כדי לקבל חיזוקים חיצוניים (זה למשל המקרה, שכולנו בודאי נתקלנו בו – אדם שבחברה יתפוס פיקוד, ירבה לספר ולפאר את עצמו, עד שכולם יטפחו על שכמו בבחינת "אין כמוך").
לכן חשוב שהאדם יהיה מודע לעצמו ובעל הערכה עצמית לכישוריו, על סמך מעשיו ואז לא ישתלט עליו האגו והאדם לא יחפש חיזוקי סרק.

בעולם הרוחני קיימות דעות שונות באשר לאגו. יש הטוענים שצריך לבטלו, כי הוא תופעה שלילית, באשר הוא צורך כפייתי של האדם, לראות את עצמו כמיוחד ושונה מאחרים. ויש הטוענים שפשוט צריך להפחית את האגו או לבט

בשלהי המאה ה-19 סיגלה לעצמה כל מושבה בארץ ישראל את השיר שלה: "משאת נפשי" מאת מרדכי צבי מאנה בחדרה, "חושו אחים, חושו" מאת ר' יחיאל מיכל פינס והבילויים בגדרה, "האח, ראשון לציון" מאת אריה ליפא שליט בראשון לציון. מושבות שטרם סיגלו לעצמן שיר עברי משלהן השתמשו בינתיים ב"משמר הירדן". לדעת רבים ביישוב היהודי המתחדש עתיד היה דווקא שיר זה, שחובר אף הוא על ידי אימבר, להיהפך להמנון באחד הימים.

בשנת 1886 קיבל שמואל כהן, פעיל מעולי רומניה, מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" מאת אימבר שנוספה לו הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שנדפסה בירושלים קצת לפני כן ונתפס לשיר "תקוותנו", מפני שמצא בבית התשיעי שתי שורות שדיברו אל ליבו: "רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקוותנו". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין לשיר נעימה של זמר שהכיר מילדותו בשם "אויס צ'יא", אודות המולדבים המאיצים בשווריהם בעת החריש . נעימה זו דומה בחלקה הראשון ל"מולדבה" (או "ולטאבה"), אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת בדז'יך סמטנה, ומשום כך יש הסבורים כי המלחין הבוהמי שאב אף הוא השראה מזמר עממי זה .

את ניסיון ההלחנה הראשון, אגב, יזם ישראל בלקינד מראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. אגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר. אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.

רחובות שחסרה שיר משלה אימצה את "תקוותנו" אל חיקה, אך במושבות האחרות לא נתנו את הדעת על המילים ולא על המנגינה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בציון. היה זה דוד שוב מראש פינה, בעל הקול הערב, שהביא אותו ראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך "תקוותנו" יצא לאור מחדש בחו"ל בשנת 1895 בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". אותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון", שליקט ממשה מאירוביץ'. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.

בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די וולט" פרס בן 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הציע אימבר את "התקווה" להרצל, אך נדחה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרה "התקווה" בשירה אדירה, בגלל צירוף המי