בניסוי שנערך בארצות הברית,
קבוצת מדענים הכניסה 5 קופים לכלוב.

במרכז הכלוב ניצב סולם ובראשו אשכול בננות.
כל אימת שאחד הקופים טיפס על הסולם,
חטפו שאר הקופים מקלחת קרה מיידי המדענים.  
לאחר זמן מה, בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם,
הוא זכה למכות נמרצות מחבריו הקופים.
במשך הזמן, אף קוף לא העז לטפס על הסולם,
למרות הפיתוי העצום.

לפני כחודש מלאו 65 שנה לדרכו האחרונה של יאנוש קורצ'אק, שיצא בראש 192 תלמידיו ועוד 8 מבוגרים עובדי המוסד החינוכי שבראשו עמד, אל מותם במחנה ההשמדה.
כשאני חושב על מחנך גדול – הרי יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדשמיט) הוא הדוגמה, הוא המופת.
אל בית היתומים שלו הגיעו ילדים מעולם עני וקשוח, שהביאו עמם הרבה חרדות, פחדים וחשדנות. הוא לא היפנה אותם למורי עזר, למורות טיפוליות, לפסיכולוגים או לחינוך מיוחד, אלא לקח על עצמו את המשימה להחזיר להם את אשר נגזל מהם באמצעות מה שכינה:
"אהבה פדגוגית"."אהבה פדגוגית" מושגת לפי קורצ'אק כאשר המבוגר מכובד בעיני הילדים, כאשר רמתו הרוחנית גבוהה, כאשר הוא מהווה עבורם דגם לחיקוי ונותן דוגמה אישית לכל מה שהוא מבקש מהם, כאשר הוא נמנע מלהשתמש בסמכות כפייתית, מתיחס בכבוד לילדים, מחנכם לעצמאות, מבטיח להם שמחת חיים בצד משענת והנאה בתחום האינטלקטואלי.
ועתה צא ולמד – כמה מורים כאלה היו לנו בימי חיינו? כמה מורים (אם בכלל) אנו זוכרים, אשר השפיעו על חיינו השפעה מכוננת?

מאז ומתמיד התייחסנו אל מכתבי אהבה כאל אמצעי קשר בין אוהבים.
כיום, כאשר אמצעי הקשר המודרניים שולטים בחיינו – S.M.S, E-MAIL, מסנג'ר, בלוג, טלפון נייד וטלפון קווי – הם תפסו את מקום המכתבים החברתיים בכלל ומכתבי האהבה בפרט.
                    
 באופיים הם מאפשרים כתיבה קצרה, תמציתית ומקוטעת (איזה קטע…),  כך שנראה כי עבר זמנם של השתפכויות של רגשות, של תאורים ליריים,  של דימויים (עינייך – יונים… כמגדל שן צוארך…) וכיו"ב.