יום הזיכרון ויום העצמאות – שני ימים טעונים מאד, קשורים זה בזה, מחוברים מאד לחיינו, עומדים תמיד לפתחו של סדר היום הישראלי והיהודי, בהציגם את ההתמודדות התמידית שלנו, על הזהות היהודית המודרנית ועל משמעות הקיום היהודי והאזרחות הישראלית.

במשך השנים התנהל ויכוח על התאריכים שבהם יש לקבוע את יום הזיכרון (שבתחילה נקבע רק לזכר חללי מלחמת השחרור) ואת יום העצמאות. הויכוח ניטש הן לגבי התאריך והן לגבי התכנים.
התפיסה הבסיסית הייתה, שיש לשלב את האזכרה לנופלים ביום קיים – יום המציין גבורה לאומית (כמו ל"ג בעומר או י"א באדר) ולא ליצור מועד חדש בלוח השנה הלאומי.
בפברואר 1951 התקבלה החלטה, ע"י המועצה הציבורית להנצחת החייל כי: "יום הזיכרון הקבוע לגיבורי מלחמת קוממיות ישראל, יהיה תמיד יום לפני יום העצמאות".
          

שפת גוף היא שפה לכל דבר

שפת גוף הינה שפה, בה משמשות הבעות הפנים, תנועות ותנוחות הגוף השונות, להבעה ולהעברה של מסרים רצויים.
רוב התקשורת בין אנשים מועברת דרך התת מודע, כגון שפת גוף, תנוחת גוף, אינטואיציה וכו'.

הנושא – פיתוח הערך אחריות בילדים במסגרת המשפחתית, הוא נושא בו אני מרבה לעסוק בתחום אימון אישי, הוא נושא המרבה להעסיק את ההורים ולכן החלטתי להעלות מקצת הרעיונות על הכתב. אין לי ספק, שמשפחות רבות, שהעניין קרוב לליבם, ימצאו דרכים נוספות לפתח אחריות בקרב ילדיהם וככל שירבו, כן ייטב.
בעקרון מתאימים דברי לטווח גילאים רחב מילדות ועד בגרות.

אני רואה בהורים, את המבוגרים המובילים את התהליך. ככל שיתחילו בכך בשלב מוקדם של התפתחות הילד הראשון, יהפוך הדבר לתרבות המשפחתית, לאורח החיים במשפחה. כל ילד שייווסף, יכנס לאווירה וכל ילד שיגדל, ימשיך לפתח את הגישה ויעמיק את רבדי האחריות שלו.

אין בכוונתי לרפות ידיהם של אילו שטרם עשו זאת במודע וילדיהם גדלו. בכל שלב של חיי המשפחה, אפשר, רצוי וכדאי להתיישב סביב השולחן ולהעלות את סוגיית האחריות והערבות ההדדית, לבטא את התרומה שייתרם כל אחד במשפחה לאורם ולקבוע כיוון דרך, גבולות וסייגים, עפ"י מפת הצרכים של כל אחד מבני המשפחה.
            
הווה אומר, לקבוע מה פירוש: