|

מהו אימון אישי?
מהו אימון אישי?
מושג האימון צמח מתוך עולם הספורט המקצועי בארה"ב, בשנות ה-70 של המאה
ה-20.המאמנים הצליחו לגרום לקבוצות ולספורטאים יחידים להגיע להשגים מרשימים.
ד"ר אמיר הלמר – מומחה בינלאומי לשפת גוף עסקית,
מגיש לכם במתנה את המדריך: "סודות שפת הגוף"
למעלה מ – 50,000 איש כבר הורידו וקראו את המדריך הזה!
מתקיים במכון מופת, צפון תל אביב.
3 שעות מרתקות שהן מבחינת צוהר לעולם המטורף של שפת הגוף.
בהנחיית:
ד"ר אמיר הלמר – מומחה בינלאומי לשפת גוף, תלמידו של פרופ' פול אקמן
זהו הקורס המקורי! הראשון והמקיף ביותר בישראל!
|
מהו אימון אישי?
מושג האימון צמח מתוך עולם הספורט המקצועי בארה"ב, בשנות ה-70 של המאה
ה-20.המאמנים הצליחו לגרום לקבוצות ולספורטאים יחידים להגיע להשגים מרשימים.
מנהיגות היא יכולתו של אדם או קבוצת אנשים להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת והיא מתקשרת בצורה ישירה להשפעה – היכולת להשפיע על מוטיבציה של אנשים. (ויקפדיה).
על מנהיגות נכתבו אין ספור מאמרים וספרים, הוצגו מודלים שונים של מנהיגות ומיגוון מטאפורות,המתארות את דמות המנהיג כמצביא, רועה, מצפן, אור, שמש, מגדלור, מוח, מוריד הגשם ועוד. דרך המטאפורות אפשר לגלות את ההנחה האומרת מי הם המונהגים. למשל: ראיית המנהיגות בתפקיד רועה, מניחה שאת המונהגים מאפיינת תכונת העדריות. תפיסת המנהיגות כשמש, מביעה את החשיבות והתלות של המונהגים במנהיגות, אך גם את הסכנה שבחשיפה רבה מדי למנהיגות, וכך הלאה.
מקס וובר (1920-1864), סוציולוג ופילוסוף גרמני, ייחס את יכולת המנהיגות לכריזמה שיש למנהיג. הסמכות הכריזמטית מתקיימת רק כל עוד המנהיג מוכיח למונהגים את יכולתו יוצאת הדופן. לפי וובר, לבעל הכריזמה יש איכויות על-טבעיות שבעזרתן הוא יוצר את הנוכחות המנהיגותית.
אולם היום מקובל לחשוב כי מדובר בפוטנציאל הקיים במידה זו או אחרת בכל אדם ושניתן לפתח ולטפח אותו ואפילו להתאימו לסיטואציה ספציפית. דהיינו: הכישורים אינם תלויים במצב, אלא ביכולתו של המנהל להתאים את התנהגותו למציאות.
טופלר בספרו "מהפך העוצמה" כותב: "העקרון אשר ישלוט בחברה העתידית בסגנונות ניהול, יועתק מניהול שנועד לפקח על מיזם, למנהיגות שנועדה להפיק את המיטב מאנשים ולהגיב במהירות לשינויים".
מטרות רבות למערכת החינוך שלנו, אשר עברו שיכתוב במשך השנים. בשנת 2000 עבר חוק החינוך הממלכתי התשי"ג-1953 שינוי, באשר למטרות החינוך הממלכתי וקבע 11 מטרות המפורטות בחוק – החל מחינוך אדם להיות אוהב עמו וארצו ונאמן למדינתו, דרך הנחלת עקרונות מגילת העצמאות, הקניית השגים בתחומי דעת ומדע שונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, שאיפה להענקת שיויון הזדמנויות, לימוד תולדות ישראל, מדינת ישראל, תורת ישראל, מורשת ישראל, הכרת השפה, התרבות והמורשת של האוכלוסיה הערבית ושאר מיעוטים במדינה וכמובן – טיפוח מעורבות בחיי החברה הישראלית, פיתוח יחס של כבוד ואחריות לסביבה.
כולן מטרות ראויות וחשובות. יש המושגות בחלקן בבתיה"ס שלנו, יש המושגות במלואן ויש כאלה אשר רק כתובות על הנייר.
העולם בו אנו חיים – עולם טכנוקרטי, עולם התוצאות המהירות , עולם של נהנתנות, של אובדן משמעות החיים, של תרבות אמנותית המתבססת על פופוליזם וסיפור מיידי – איבדנו במהלך הזמן את הקשר עם "האני". אנו מחפשים את הכיבוש הבא בלי מודעות עצמית, רק למען הכיבוש.
"אולי יש משהו טוב יותר"…
האם אנו רואים ברכה בגישה זו? האם הזוגיות בעולמנו טובה יותר? מספקת יותר? האם המשפחתיות חמה ותומכת יותר?
כל מי שחשוב לו למצוא מענה לשאלות כאלו ודומותיהן, אני מציע בחום, לקרוא את הכתוב להלן.