מיתוס ושיברו והצמא למיתוס
 
בחרתי להקדיש מאמר לנושא המיתוס, שכן פגשתי בעבודתי אנשים רבים שמיתוסים שונים מכוננים את חייהם וכשהם מתנפצים מסיבה זו או אחרת, יש המרגישים משוחררים ויש המרגישים שאיבדו דרכם.
בי אישית עורר תמיד המושג "מיתוס", יראת כבוד. ראיתי בו מין התרחשות קדומים מלאת הוד.
כיום, בעידן הרלטיביסטי, כאשר אין אמת אחת וכל אחד והאמת שלו, גם המיתוסים הפכו להיות שבירים מאד. והתוצאה מחד, מחסור במיתוסים מספקים ומאידך, צמא למיתוסים.

פיטר סנג'י בספרו: "הארגון הלומד" כותב: "הארגונים שיצטיינו בעתיד יהיו הארגונים שיגלו כיצד למצות את המחויבות של האנשים ואת יכולתם ללמוד בכל הדרגים של הארגון… אפשר לומר שכל קהילת העסקים הבינלאומית לומדת ללמוד ביחד והופכת לקהילה לומדת, בעוד שבעבר היו ענפים רבים בשליטתו של מנהיג בלתי מעורער".
כיום אי-אפשר להסתפק בכך שאדם אחד ילמד בשביל הארגון, שהוא יהיה "האיסטרטאג הגדול" וכולם יצייתו להוראותיו.

על סף חג הפסח, חג החרות , עולים בי הרהורים אודות המושג חרות, חרות כערך, מידת חרותו של אדם.
המושג חרות עולה בדרך זו או אחרת, בהרבה מאד שיחות אימון. התברר לי שכל אדם מפרש את המושג חרות אחרת, בעיקר בהתייחס לנסיון חייו ולשאיפותיו.
  

לכל איש יש שם

לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו ונתן לו האריג.
לכל איש יש שם, שנתנו לו ההרים ונתנו לו כתליו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו המזלות ונתנו לו שכניו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו שונאיו ונתנו לו אהבתו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו חגיו ונתנו לו מלאכתו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו תקופות השנה ונתן לו עיוורונו.
לכל איש יש שם, שנתן לו הים ונתן לו מותו.
(זלדה)

בהקבלה לשיר הנפלא של זלדה, המצוטט לעיל, האם חשבתם אי-פעם אילו תכונות, אילו איפיונים, היו ביעקב אבינו, ששמו השני היה ישראל, שנתנו לו את שמו, אשר הועבר לכולנו – לכל עם ישראל?