"המורים אינם יכולים להיות יעילים, אלא אם מוכנים הם לעסוק בערכים ובהשקפות. עליהם להכשיר דור של "מצעידים" הקובעים יעדים חדשים ולא דור של "מפייסים" המסתגלים לישן".   (ג. פאברי)

המורה/המחנך הראוי

לפני כחודש מלאו 65 שנה לדרכו האחרונה של יאנוש קורצ'אק, שיצא בראש 192 תלמידיו ועוד 8 מבוגרים עובדי המוסד החינוכי שבראשו עמד, אל מותם במחנה ההשמדה.
כשאני חושב על מחנך גדול – הרי יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדשמיט) הוא הדוגמה, הוא המופת.
אל בית היתומים שלו הגיעו ילדים מעולם עני וקשוח, שהביאו עמם הרבה חרדות, פחדים וחשדנות. הוא לא היפנה אותם למורי עזר, למורות טיפוליות, לפסיכולוגים או לחינוך מיוחד, אלא לקח על עצמו את המשימה להחזיר להם את אשר נגזל מהם באמצעות מה שכינה:
"אהבה פדגוגית"."אהבה פדגוגית" מושגת לפי קורצ'אק כאשר המבוגר מכובד בעיני הילדים, כאשר רמתו הרוחנית גבוהה, כאשר הוא מהווה עבורם דגם לחיקוי ונותן דוגמה אישית לכל מה שהוא מבקש מהם, כאשר הוא נמנע מלהשתמש בסמכות כפייתית, מתיחס בכבוד לילדים, מחנכם לעצמאות, מבטיח להם שמחת חיים בצד משענת והנאה בתחום האינטלקטואלי.
ועתה צא ולמד – כמה מורים כאלה היו לנו בימי חיינו? כמה מורים (אם בכלל) אנו זוכרים, אשר השפיעו על חיינו השפעה מכוננת?

אין ספור מאמרים נכתבו אודות דמות המורה האידיאלי וכך גם מחקרים שנעשו בקרב תלמידים, מורים בפועל, מתכשרים להוראה, מנהלים והורים. עולות בהם תכונות כמו – מורה אמפתי וקשוב, בעל ידע מקצועי רחב, בעל ידע דידקטי בתחום שיטות הוראה, בעל יכולת הקניית מיומנויות בסיסיות של התנהגות נורמטיבית. דהיינו: מודגשות בעיקר תכונות מקצועיות פרקטיות וכן תכונות של הוגנות ואנושיות.
לא נדרשה במאמרים ובמחקרים אלו דמות של מורה שהוא אדם של תרבות, בעל השכלה כללית ורחב אופקים, אשר רואה בתפקידו שליחות ציבורית.

אם נזכר המורים שלימדו בשנות ההקמה של המדינה – בראשית החינוך העברי בישראל, הרי שהם היו אנשי תרבות בעלי אידיולוגיה וחזון, שראו בתפקידם שליחות ציבורית. הם נהנו ממעמד חברתי גבוה ומיוקרה רבה.

אני מציע, אפוא, בבואנו להעלות את דמות המורה הראוי או האידיאלי, להתמקד דווקא בכך –
במורה משכיל, איש תרבות רחב אופקים, בעל ערכים, הרואה בתפקידו שליחות ציבורית.
ואני שואל כמובן, מדוע נעדרות תכונות אלו מדמות המורה האידיאלי, כפי שמשתקף במאמרים ובמחקרים הרבים שנערכו בשנים האחרונות בקרב אוכלוסיות שונות?

* האם הדבר משקף את מגמת ההפרטה בחינוך?
* האם הדבר משקף את הבוטות והאלימות  בהן נאשמת חברתנו?
* האם המעמד הנמוך של מקצוע ההוראה אשם בכך?
* האם המורה סופג את הלכי הרוח והציפיות הסותרות ממנו ומקבל בהכנעה את תפקידו השולי
בעיצוב פני החברה?
* האם תכנית ההכשרה במכללות ובאוניברסיטאות מדגישה את הקניית הידע בלבד ואינה
מכינה את המורה לתפקידו כמחנך?
* ואולי הסיבה לכך היא – שאיננו מקיימים שיח רציני בחברה שלנו אודות מטרות בית-הספר.
השיח נסב בעיקר על אמצעים – כיצד נשתמש בחשבים? כיצד נלמד קריאה? כיצד נשלב
טלביזיה בהוראה? באיזו שיטה להוראת המתמטיקה נבחר? ואיננו דנים במטרות.
במטרות החינוך, במטרות ראויות – מקומיות וגלובליות לחינוך הבית-ספרי.

ס. יזהר  מאתגר את החינוך לערכים בכך שהוא מציע לכל דור דיון חוזר בהם וברלוונטיות שלהם. כדבריו:
"אם הערכים הם פרי ההסכמה החברתית, הרי הסכמה כזו מחייבת רק את המסכימים ואינה עוברת אוטומטית לבאים אחרים.
וחייב כל דור לשאול את עצמו אם הוא מסכים, מקבל או דוחה  הכל, קצת או כלום.
והחינוך יהיה אז  לא ההנחלה המפורסמת אלא ההכשרה להיות:
שותף, בודק, שוקל ובוחר בין אלטרנטיבות."

מי שבוחר להיות מחנך, עליו לדעת שזו אינה עבודה אלא שליחות ודרך חיים.