חרות אמיתית – האם יש כזה דבר?
על סף חג הפסח, חג החרות , עולים בי הרהורים אודות המושג חרות, חרות כערך, מידת חרותו של אדם.
המושג חרות עולה בדרך זו או אחרת, בהרבה מאד שיחות אימון. התברר לי שכל אדם מפרש את המושג חרות אחרת, בעיקר בהתייחס לנסיון חייו ולשאיפותיו.
יש האומרים שחרות אמיתית היא:
– היכולת למרוד במוסכמות.
– היכולת לחיות היכן שרוצים ולעבור מדי פעם ממקום למקום.
– יכולת האדם לעשות כל מה שלבו חפץ ללא הצורך להתחשב באיש זולתו.
– הזכות להתבטא באופן חופשי, לתת ביטוי לדעות, להעדפות ולאמונות.
– חופש בחירה שיש לאדם.
וכיו"ב.
ואני שואל:
– האם קיימת חרות מוחלטת? הרי "חרות עבור הזאבים היא מוות לכבשים"…
– האם בני האדם באמת חופשיים?
הרי בני אדם רבים כפופים למרות, משועבדים לכוח של מישהו אחר, כפותים בכפייה. זאת אומרת, שהחרות היא ערך אך אינה תאור של מציאות, וכמהותם של ערכים, היא בעצם התכוונות, מצפן, מגדלור להתנהגות.
חרות יכולה להתנגש בצדק חברתי, למשל. כבר כתבתי על כך במאמרי": "קונפליקט בין ערכים". כאשר ערכים מתנגשים, אין הכוונה שאחד חשוב מהשני, אלא שהבחירה באחד מהם מעידה עלינו – מהם ההעדפות שלנו ובעצם, מי אנחנו?
כל אדם מקיים את החרות עפ"י מצפונו, אופיו, דרך חינוכו והבנתו.
בימינו, החרות האישית היא דגל אותה אוהב לנפנף כל אדם באשר לעשייתו, לדבריו, לבחירותיו. והשאלה החשובה שלדעתי יש לתת עליה את הדעת היא –באיזו מידה אנו מעמידים את החרות האישית מול חירות הזולת וחברה בכלל, בהיבט הרחב של הענין.
דהיינו: באיזו מידה יש בנו מודעות לצרכי האחר, אמפטיה לאחר, גבולות מותר ואסור מנקודת ראותו של האחר ועוד.
ואם בשאלות עסקינן, הרי עוד מספר שאלות, שכדאי לכל אחד מאתנו להציג תדיר לעצמנו וקל וחומר ערב חג פסח:
· מי נתן לי את חרותי?
· האם תמיד ניתנת לי חרות לכל ענין ודבר?
· מהם הגבולות שאני שם לעצמי?
· מי עלול לקחת ממני את חרותי (אם בכלל?)
· האם יש מצב בו אסכים לוותר על חרותי?
· מה מאפשרת לי חרותי?
· האם החרות שלי קודמת לטובת החברה בה אני חי או המדינה שלי, או שחרות החברה ו/או המדינה קודמת לחרותי האישית?
לשאול… לענות… ולהסיק מסקנות בדבר התנהלותי בחיים.
ישעיהו ברלין – פילוסוף פוליטי והיסטוריון של הרעיונות, שזכה בשנת 1979 בפרס ירושלים המוענק לסופר העוסק בחירות הפרט בחברה, כתב על "שני מושגים של חרות" והבדיל בין חרות חיובית לחרות שלילית. לפי ברלין החרות החיובית דנה במקור שליטת החברה – והיא חרות האדם לשלוט על מעשיו ולהוות סמכות אחרונה בהחלטה על צעדיו. והחרות השלילית דנה במרחב הפרט לפעול עפ"י רצונותיו, ללא התערבות חיצונית.
לעתים חרות אדם מסוים תלוי בהגבלת חרות אדם אחר. ז"א, כדי להגן על מקור השליטה ועל מרחב החרות של הפרט, יש להציב גבולות ע"י החוק, כך שכל אדם יוכל להנות מחרותו מבלי לפגוע בזכותו של האחר.
החרות לפי ברלין היא ערך. קיימים כמובן, ערכים נוספים מלבד חרות, אך כיון שהיא ערך יסוד, ערך מרכזי במבנה המשטר – יש לעצב את החוקים כך שלא יגבילו את החרות, או שכל הגבלת חרות תהיה ראויה להצדקה מיוחדת.
לאן כל זה מוביל אותנו ערב חג הפסח?
אחת המשמעויות של חג הפסח הוא החרות. "עבדים היינו עתה בני חורין".
בחג הפסח – "זמן חרותנו" – הונח היסוד לחרותנו כעם, שהרי: "אילו לא גאל הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים לפרעה במצרים".
כדי להוציא את עם ישראל לחרות אמיתית, היה על העם להשתחרר משעבודו למצרים, לעול פרעה ולגזירותיו. עבודת ישראל בחומר ולבלנים – השעבוד לחומר – מנע מהאדם להתחבר לאופק הרוחני שלו, ורק אחר שהשתחרר משעבוד זה, אפשר היה להתחיל להכשיר את העם לחירות הנפש. מכאן, שיציאת מצרים היא לא רק שחרור בני ישראל שהיו משועבדים, אלא גם שחרור הרוח מכבלי החומר.
בליל הסדר,בקריאת ההגדה – מודגשת החרות הנפשית המתבטאת בחרות לשאול,לחקור ולהקשות – ארבעת הקושיות – ובחרות לספר – "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" – חופש הדיבור.
ההגדה מדברת גם על ארבעה הבנים: "אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".
ההגדה מדגישה על דרך שאלותיהם של הבנים, את ההבדלים ביניהם.
עפ"י הקבלה, המלה חרות מורכבת מראשי התיבות של ארבעת הבנים ומציינת שאת ארבעתם ניתן למצוא בכל אדם, במינונים שונים.
ארבעת הבנים מייצגים ארבעה טיפוסים שונים של יהודים וכיהודים, עלינו לשתפם בליל הסדר – יש כאן שותפות גורל– שותפות העם כולו שזכה בחרות ותקוותנו שידע כיצד לנתב חרות זו.
אהבתם את המאמר,
רוצים להמשיך להתפתח,
ריכשו עוד היום את מארז ספרי המגלור להצלחה:
https://bodylanguage.ravpage.co.il/migdalor
