"הדואג לימים – זורע חיטה, הדואג לשנים – נוטע עצים,
הדואג לדורות – מחנך אנשים".
טיפוח יחסי רעות ואיכפתיות כלפי החברה וכלפי הסביבה
מטרות רבות למערכת החינוך שלנו, אשר עברו שיכתוב במשך השנים. בשנת 2000 עבר חוק החינוך הממלכתי התשי"ג-1953 שינוי, באשר למטרות החינוך הממלכתי וקבע 11 מטרות המפורטות בחוק – החל מחינוך אדם להיות אוהב עמו וארצו ונאמן למדינתו, דרך הנחלת עקרונות מגילת העצמאות, הקניית השגים בתחומי דעת ומדע שונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, שאיפה להענקת שיויון הזדמנויות, לימוד תולדות ישראל, מדינת ישראל, תורת ישראל, מורשת ישראל, הכרת השפה, התרבות והמורשת של האוכלוסיה הערבית ושאר מיעוטים במדינה וכמובן – טיפוח מעורבות בחיי החברה הישראלית, פיתוח יחס של כבוד ואחריות לסביבה.
כולן מטרות ראויות וחשובות. יש המושגות בחלקן בבתיה"ס שלנו, יש המושגות במלואן ויש כאלה אשר רק כתובות על הנייר.
כבוגר מערכת החינוך הישראלית לשלביה, אני מבקש להעלות ולהדגיש מטרה, אשר אני קורא לה:
טיפוח יחסי רעות ואיכפתיות כלפי החברה וכלפי הסביבה. אני רואה במטרה כזו חשיבות מרכזית לאיכות חיינו בארץ הזו, ואני רואה רבים מבתי הספר כמשלמים מס שפתיים בלבד להגשמתה.
מנין נובעת חשיבות מטרה זו בעיני?
כולנו חשים במציאות החברתית העכשווית, הלוקה בחוסר אמון הדדי, בחוסר איכפתיות, באדם לאדם – זאב, בצפצוף וזלזול בערכים של סולידיות, של כבוד לזולת, של נתינה, של טיפוח הסביבה הפיזית, של שמירה על נקיון הסביבה מחוץ לדלת הבית ועוד ועוד.
מציאות זו דורשת שינוי ושינוי מיידי ומהותי.
איך מפתחים מטרה כזו לכלל התנהלות כוללת של המוסד החינוכי?
מילת המפתח , לדעתי, היא – דיאלוג. קיום דיאלוג מתמשך אורכי ורוחבי בין כל השותפים של המוסד החינוכי. בניית מערכת כזו, אשר תאפשר ותקדם העלאת כל בעיה וכל נושא לדיון קבוצתי, כתתי, שכבתי, בית-ספרי. אשר תקיים דיאלוג נטול איומים, שהוא תנאי לצמיחה אישית.
הוא הדין כמובן, במסגרת צוות המורים – לחלוק רגשות, רעיונות, מחשבות, ארועים – לתת לגיטימציה לקיום דיאלוג בכל נושא ובכל שיח.
מכאן תצמח רוח של שיתוף, הבנה ואחווה ולא מהפעלת סמכות המורה. פתיחותו של המחנך, הקשבתו, סובלנותו והדרכתו, ישולבו בדיאלוג הפתוח ויקנו הרגשה של בטחון, של רעות ושל אמון הדדי בין באי המוסד החינוכי.
חישבו – מיהו המורה אותו אתם זוכרים מתקופת לימודיכם? במה שבה את לבכם וזכרונכם? האם במידע שהקנה לכם? באופן בו הקנה? ביחס האישי שלו אליכם? במפגש חשוב שהיה לכם אתו ב-4 עינים? בקשר שנוצר בינו ובין התלמידים? – עפ"י תשובתכם תבינו מה הדבר החשוב ביותר שאנו מחפשים במורה ובמחנך. בפרט בעידן שלנו, בו הנגישות למידע כ"כ רחב ופתוח והמורה אינו עוד השליט הבלעדי על הידע.
ומספר מילים על היחס לסביבה הטבעית:
בספרו "קץ החינוך" אומר ניל פוסטמן שתפקידו של ביה"ס הוא לאפשר לתלמידים מידע וכלים, כדי שיוכלו להשתתף בדיון הבלתי פוסק ולדעת לשאול שאלות חדשות, לדון בהן ולהתווכח על הפתרונות האלטרנטיביים. "עלינו לתת את הדעת יותר ל'מה' ופחות ל'איך'". לדעתו של פוסטמן יש לחנך כיום עפ"י נראטיבים ("סיפורים"), שהראשון בהם הוא הידיעה שלכל בני האדם יש אחריות להמשך קיומו של כדור הארץ. לפיכך הרעב איננו רק בעיה סומאלית והטרור איננו בעיה ישראלית בלבד. החור באוזון ישפיע על כל אזרחי כדור הארץ ועל כולם להבין כי למרות שוני לאומי, שבטי או דתי, לכולם יש אחריות לאיכות החיים בכדור הארץ ולהמשך קיומו.
פוסטמן מניח, אפוא, כי ההתיחסות האיכפתית חורגת מן התחום של יחסי אנוש, אל ההוויה כולה. כלומר, להתיחסותנו כלפי הסביבה יש מימד ערכי, יש משמעות מוסרית.
ולכן, ככל שנתחנך לדון בכך, לחפש פתרונות אפשריים במסגרות מאפשרות ותומכות של ביה"ס, כך נפתח יחס של חשיבות ואיכפתיות לנושא.
לסיכום – על ביה"ס לסייע בגיבושה של גישה חינוכית שתתמודד עם המטרה של פיתוח יחס של איכפתיות לאדם ולסביבה, והמוסד החינוכי על צוותו ועובדיו, חייבים להיות חוד החנית ודוגמה אישית בהגשמת מטרה חשובה זו.
