"חנך לנער על-פי דרכו – גם כי יזקין, לא יסור ממנה". (משלי כ"ב)
להיות הורה
לכל תקופה בהיסטוריה היה דימוי שונה של דמות ההורה, שהתאים לתקופה, על-פי הערכים
שנחשבו לחשובים, על-פי אופי חינוך ועל-פי המבנים והתהליכים החברתיים שהתרחשו בחברה
זו.
במאמרי אתייחס לדמות ההורה בימינו, בחברתנו ובארצנו.
הגעתי לכתוב דברים אלו, מתוך המצוקה אותה מעלים בפני מתאמנים, המוצאים עצמם לא אחת,
מבולבלים, נוכח סמכותם ההולכת ונשחקת. קשה להורה להתנהל במציאות משפחתית שונה מזו
שחלם עליה, או שונה מזו שהיה רגיל לה בביתו ובמשפחת הוריו.
איך כל זה התחיל?
בעשורים האחרונים חלו שינויים גדולים בעולמנו, ההולכים ומתחדדים. לנסיבות בהן גדלים
הילדים בתקופתנו ולהשפעתם על ילדותם, יש תרומה ניצחת למצב הורה-ילד ובלבול הסמכויות,
כדלהלן:
* הסביבה כיום עתירת טכנולוגיה מתקדמת ומגוונת. המשמעות בעיקרה – התמקדות במושגים
ידע ומידע. כמותם של אלו גדלה למימדים אדירים, כמות המונעת את האפשרות ללמוד הכול.
מאידך, הם ניתנים להשגה בקלות יחסית ע"י כל אחד, באמצעות מאגרי המידע הממוחשבים
והרבה מאד מחוץ לכותלי בית-הספר.
*המידע המציף אותנו, גיוון הטעמים, הביקורת והשיפוט כלפי כל דבר, הופכים את החברה
המערבית לדמוקרטית יותר ויותר.
* חברה שאין בה מקור ידע מוסמך אחד, אין אוטוריטה מוחלטת, שהרלטיביזם שולט בה,
דהיינו: אין אמת אחת מוחלטת, כל אחד והאמת שלו, בחברה כזו, תובעים האנשים בכלל ובני-
הנוער בפרט, את הזכות להחליט בעצמם על חייהם. ואכן, אפשר לשמוע ילדים ממש צעירים,
המעיזים פנים להוריהם באומרם – "אני מחליט על חיי… זו זכותי…"
כדאי להרחיב קצת על ילדים אלו של זמננו, אשר ילדותם נעלמת ובמקומה מתרחשת קפיצה
מיידית מהינקות לעולם המבוגרים.
עולם המבוגרים פתוח בפני הילדים, בכל דרך שניתן להעלותה על הדעת ונוצרת אחידות סגנון
בין הילדים למבוגרים. הילדים מחקים את פעולות המבוגרים, החל בלבוש, פיתוח עמדות
מבוגרות כמו ציניות, אדישות, זלזול, דרך תרבות הבידור, צפייה בתכניות טלביזיה, כמו:
"הישרדות", "נולד לרקוד", "ארץ נהדרת" טלנובלות שונות ועד פעילויות פשיעה כמו – סמים,
אלכוהוליזם, פעילות מינית, גניבות…
מאידך, גם המבוגרים מחקים את הילדים. דור ההורים עסוק מאד בענייניו, מה שנותר לו להציע
לילדים הוא במקרים רבים כסף או שווה-כסף. ההורים המבקשים קרבת בניהם "מפרגנים" להם
ומנסים לחקותם בעיסוקי הפנאי – הווה אומר, בילויים משותפים בלבוש דומה (נעלי התעמלות,
ג'ינס), בצפייה משותפת בתכניות טלביזיה, במשחקי טלביזיה משותפים, בסגנון דיבור (כמו, כזה,חבל"ס, כאילו…) ועד אכילה משותפת (ג'אנק פוד).
אחידות סגנון אמרנו…
נקודה משמעותית מאד היא מה שחוללה הטלביזיה בתחום זה:
הטלביזיה מבטלת את הקו החוצה בין הילדות לבגרות בשלושה אופנים הקשורים כולם לכך,
שהגישה אליה שווה לכל נפש.
ראשית, אין צורך בכל לימוד כדי להבין את המוצג בה. שנית, היא אינה מעמידה תביעות
מורכבות לחשיבה או להתנהגות. שלישית, אין היא מפרידה את קהלה לסוגים" (ניל פוסטמן –
"אבדן הילדות").
"סביבת התקשורת החדשה הנוצרת והולכת, מספקת לכל אחד בו-זמנית אותו מידע עצמו… בן השש ובן השישים כשירים במידה שווה לחוות את מה יש לטלביזיה להציע… בתנאים שתיארתי,לא מאפשרת התקשורת החשמלית לשמור סודות. וללא סודות לא יכול, כמובן, להתקיים דבר כמו ילדות". (ניל פוסמן)
מרגרט מיד בספרה "תרבות והתחייבות: מחקר על פער הדורות" מדברת על משבר אמונה
בין המבוגר לילד: "אני סבורה כי ניתן ליחס את משבר האמונה הזה לעובדה שאין היום בוגרים
היודעים יותר מאשר הצעירים עצמם, על הדברים שהצעירים מתנסים בהם… בעולם שבו אין
למבוגרים סמכות רבה יותר מאשר לצעירים, לא קיימת סמכות. הפער נסגר וכולם שייכים לאותו
דור עצמו…"
"… אני נותרים עם ילדים הסומכים לא על מבוגרים בעלי סמכות, אלא על חדשות ממקום לא
מוגדר. אנו נותרים עם ילדים שניתנות להם תשובות על שאלות שמעולם לא שאלו. אנו נותרים
בקצרה, בלי ילדים". (ניל פוסטמן, שם).
בעולם זה, שבו איבדה הבגרות הרבה מסמכותה וטעמה, אפילו המחשבה על יראת כבוד כלפי מבוגר נעשתה מגוחכת וכן גם כלפי ביטויי נימוס, שהיו כה שגורים פעם.
ויפה המטאפורה שמעלה בעניין זה פוסטמן: "בהינתן להם גישה לפירות המידע של המבוגרים,
שקודם לכן היו נסתרים מפניהם, הם מגורשים מגן העדן של הילדות".
הרחבתי בתאור סביבת החיים של ילדינו כיום, כדי להפחית תסכולו של הורה המביע פליאה:
"איך זה קורה לי דבר כזה? "
ולומר לו – אתה לא בודד במערכה זו! וכדי לנסות למצוא בכל הסבך הזה את הנתיב הנכון.
בתוך מציאות זו של התרופפות הסמכות ההורית, פועל ההורה וכאן עליו לשמש דוגמא לילדיו,
לנתב דרך, להוביל בה, להנהיג, להביע אמפתיה, להבין, להיות מעורה ומעל הכול לאהוב –
אהבה שהופכת כעס לסובלנות, אהבה שמרככת, מבינה ועוטפת מבלי לחנוק, אהבה שמאפשרת עצמאות אך לא מוותרת על עקרונות, שמסוגלת להוכיח ולהעניש, אך גם להבין ולחבק. זהו האתגר של ההורה המודרני.
אין כאן תרופת פלא ואין שיטת "זבנג וגמרנו". יש כאן השקעה ארוכת טווח, הדורשת שותפות
הורית, הרבה עוצמה, מודעות, סבלנות, מחשבה, גמישות, שיתוף הילדים בהחלטות ושידור
ציפיות חיוביות מהם.
ברצוני להציע להורים כלי, אשר הוכיח את עצמו בדרכי האימון שלי.
מושג חשוב מאד, שדי נשכח במשפחות המודרניות , הוא קיום דיאלוג משפחתי. מפגש
משפחתי, בו דנה המשפחה בנושאים החשובים לה כמשפחה והחשובים לכל אחד מבני
המשפחה באופן אישי. דיון במטרות שכל אחד מבני המשפחה רוצה להשיג ובאופן שניתן
להשיגם. דהיינו: מה נדרש מכל אחד מבני המשפחה כדי להגשים את המטרות החשובות לכל
אחד מהם. ולחלופין, מה בני המשפחה אינם אוהבים והיו רוצים לדחות מהמסגרת המשפחתית.
מטרת מסלול כזה של שיחות היא להביא לפיתוח "חזון משפחתי", הכולל:
מטרות – מנוסחות בלשון ברורה. מטרות רלוונטיות, ברות השגה, מקובלות על כולם.
הנחות יסוד – בצד כל מטרה – דהיינו:מדוע היא חשובה לנו, על אילו ערכים שלנו היא עונה וכו'.
עקרונות ביצוע – כיצד אנו מתכוונים לממש הלכה למעשה את המטרה.
חשוב הדיוק במונחים הללו, שכן יש נטייה לבלבל ביניהם.
החזון נובע מתוך ערכים שחשובים למשפחה. יש לציין מה הם הערכים ולהשתדל לפעול על-
פיהם. בעיקר חשוב שההורים – המשמשים דוגמא אישית לילדיהם – לא יזייפו בקטע זה. ילדים
מגלים מהר מאד כשקיימות סתירות בין ערכים להתנהגויות ואז כל עבודתנו הטובה עלולה לרדת
לטמיון.
יש להתנהל בתשומת-לב רבה בפיתוח החזון. יש לזכור שזהו תהליך החשוב למצותו במקצועיות,
בגמישות ובהטיית אוזן לכל הנאמר ע"י כל אחד מבני המשפחה, כולל הילדים הצעירים.
לחזון זה, שפותח ע"י כל המשפחה, לא יהיה "בעל-בית" אחד, אלא תהיה חזקה עליו לכל ילד
ולכל הורה, כולל מחויבותו של כל אחד למימוש החזון והוא יהווה נקודת מוצא לכל הפעילות המשפחתית.
ולסיכום, לכל אלה המרימים את הכפפה ומוכנים לצאת לדרך החשובה של טיפוח הקשר הטוב,
ההולם הבונה של הורה-ילד וכמובן, לכל אלה הנמצאים כבר במקום הטוב… אביא מדבריו של
ג'ון לוק, שאמר כי היחסים המוקדמים ביותר בין הילד להוריו מכריעים לגבי השאלה, איזה מבוגר יצמח מילד זה.
בברכת דרך צלחה לכולנו, לכל ההורים באשר הם.
אהבתם את המאמר,
רוצים להמשיך להתפתח,
ריכשו עוד היום את מארז ספרי המגלור להצלחה:
https://bodylanguage.ravpage.co.il/migdalor
